"רציתי לעשות תיקון": נכדו של הנאצי מצא את המשפחה שמכרה את החנות
בשנת 1938, תחת חוקי נירנברג, מכר בנימין הידלברגר את חנותו לווילהלם אדלמן, חבר המפלגה הנאצית. שמונה עשורים אחרי, יצא נכדו במסע חיפושים אחר הסיפור המשפחתי שלו ושל איש העסקים היהודי - שהפך למחקר היסטורי מרגש בסיוע MyHeritage. "הייתי חייב לגלות האם סבי ניצל את המצב וגזל את החנות"
אל המוקד הטלפוני של חברת MyHeritage הגיעה בחודש נובמבר שיחה יוצאת דופן. על הקו - משתמש גרמני בשם תומאס אדלמן, ובפיו בקשה לא שגרתית לסיוע. "זו לא בדיוק בעיה טכנית", הסביר לנציג בנג'מין אלמליח, "אני צריך את עזרתכם באיתור משפחה יהודית. לאחרונה גיליתי שסבא שלי היה חבר המפלגה הנאצית, ושרשת החנויות המצליחה של המשפחה הייתה בבעלות קודמת של יהודי ונמכרה לסבי בשנת 1938. אני מוכרח לגלות האם סבי ניצל את המצב וגזל את החנות, ואין לי מושג איך למצוא את משפחתו של היהודי כדי לברר זאת".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
הנציג השתתק לרגע, נדהם מהבקשה הדרמטית, אך התעשת במהרה. "ננסה לעזור לך", השיב לתומאס. "מה אתה יודע על אותו היהודי?" אדלמן מסר את הפרטים: "קראו לו בנימין הידלברגר והייתה לו חנות כלי עבודה בעיירה באד מרגנטהיים, שנקראה על שמו".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- קייס אבו רמילה טבע. ידינו לא שפכו את הדם הזה?/ הרב ד"ר בני לאו
- הפמיניסטית היהודייה שנשכחה: פרחה ששון, תלמידת החכמים הבגדדית
- סגולה ולא פגם: על מנהיגים מגמגמים/
רוחמה וייס
כך, בשיחת טלפון קצרה בין משתמש גרמני לנציג חברת MyHeritage הישראלית, המתמחה בחקר שורשים ובנית אילנות יוחסין - יצא לדרך מחקר היסטורי מרתק, שחשף סיפור יוצא דופן על חייהם של יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי, על המורשת ועל המשקל הרב של ההיסטוריה הטראגית שנושאים על גבם בני הדור השני משני צידי המתרס. סיפורו של בנימין הידלברגר, המתפרסם לקראת יום השואה הבינלאומי שיחול מחר (יום ב'), הוא סיפור על טרגדיה, אך גם על תקווה.
רישומי המס של הגסטפו
במשך שנים ארוכות ברח תומאס אלדמן (49) מאוקרוג שבגרמניה מעברה של משפחתו. היחסים עם אביו ועם סבו, וויליהלם אדלמן או בקיצור "ווילי", מעולם לא היו טובים במיוחד. הוא גדל עם אמו אחרי גירושי הוריו, וחי בנתק ממשפחת האב במשך שנים ארוכות.
מאז ומתמיד שמע שמועות על מקורותיו של העסק המשפחתי המצליח של סבו - רשת החנויות לכלי בית על שם "אדלמן", שצמחה לאורך השנים והפכה למקור פרנסה רווחי ומשגשג. הוא ידע שסבו היה חבר במפלגה הנאצית, כמו רבים אחרים בגרמניה של אז. לאחרונה, כשנשאל שוב על ידי בנו אודות המשפחה, הבין שהגיע הזמן לצלול אל העבר. אדלמן החליט לחקור את ההיסטוריה המשפחתית בחשש מפני מה שהוא עלול לגלות. הוא נרשם לאתר MyHeritage והחל לבנות את אילן היוחסין שלו.
תוך כדי איסוף המידע, החליט לחפש מסמכים אודות סבו, ווילהלם, והעסקים הרשומים על שמו. הוא ניגש לארכיונים הגרמניים ומצא רישומי מס של חנות הדגל, הראשונה שהייתה בבעלות הסב וקרויה על שמו, "ווילי אדלמן", בבאד מרגנטהיים. על המסמכים הופיעה חותמת נאצית וצלב קרס, והם כללו התכתבויות בין רשויות המס הגרמניות למטה הגסטפו באזור.
"בכוונתנו לשלול אזרחותו של בנימין הידלברגר לפי סעיף 2 בחוק, במקביל לעיקול רכושו. עליכם לספק לנו פירוט של רכושו, בשני עותקים", הורה נציג הגסטפו. תשובת מס ההכנסה הגרמני היתה קצרה וברורה. "רכושו של הידלברגר מוערך ב-40 אלף רייכסמארק, החנות נמכרה ב-29 ביולי 1938 תמורת 26,600 רייכסמארק. לא נמצא רכוש נוסף בבעלותו או הפרות חוק נוספות מצדו".
זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגש אדלמן-הנכד בשמו של בעלי החנות המקורית: בנימין הידלברגר. הסכום הנמוך שבו נמכרה חנותו, הדליק אצלו נורה אדומה. הוא ידע כי סבו היה חבר המפלגה הנאצית בבאד מרגנטהיים, וחששו גבר כשקרא את מסמכי המס. האם אכן ניצל סבו את מצבו הקשה של הידלברגר כיהודי, תחת חוקי נירנברג, וגזל מידיו את החנות במחיר נמוך בהרבה משוויה האמיתי?
"יש ברשותי מידע שיכול מאד לעניין אותך"
נציג MyHeritage ששוחח עם אדלמן הבטיח לבדוק ולחזור עם תשובה. הבקשה יוצאת הדופן הועברה למחלקת המחקר. ההנחה הייתה שאם מכר את רכושו בזמן, ייתכן והספיק לצאת בזמן מגרמניה בטרם נסגרו שעריה. אם אכן עשה זאת, יש להניח כי עלה ארצה.
חיפוש ברשומות ההיסטוריות במאגר המידע של החברה, העלה שני ממצאים מרתקים שאוששו את הנחת המוצא - תעודת האזרוח של בנימין הידלברגר בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, אישרה שאכן עלה ארצה ואף חשפה לראשונה את תמונתו של הידלברגר לצד רעייתו אמה (אסתר) לבית צוקר.
הרשומה השנייה, היתה משמעותית לא פחות. בשנה האחרונה השלימה MyHeritage פרויקט צילום ודיגיטציה נרחב של כל הקברים בישראל, באמצעותו הצליחו תחקירני החברה לאתר במהרה את קברו של הידלברגר בבית העלמין בקריית טבעון.
הממצאים הובילו לצאצאיהם החיים בישראל. ראשונה אותרה קרובת משפחה, אליה נשלחה הודעה במייל. "הסיבה שאני פונה קשורה לבנימין הידלברגר שעלה מגרמניה בשנות ה-30 ולרכוש שהיה ברשותו (חנות). יש לי מידע שלדעתי מאד יעניין אותך, אם את אכן צאצאית שלו".
כעבור חצי שעה צלצל הטלפון. על הקו חנה ארנרייך, נכדתו של הידלברגר. "הבנתי שחיפשת אותי. בנימין הידלברגר היה סבא שלי, החנות הייתה שלו", אמרה. התחקירן שיתף את חנה במידע - וסיפר על המשתמש הגרמני שמחפש אותה. "הוא רוצה לשוחח איתך, לשמוע ממך מה עלה בגורל החנות ואת סיפור החיים של סבא שלך".
שתי התמונות שעל הקיר
לארנרייך, כיום בת 85, היה הרבה לספר: "החנות הייתה מפעל חייו, הוא לא רצה למכור אותה אבל לא הייתה לו ברירה. ככל שמצבם של היהודים בגרמניה החריף, היה ברור לו שהסכנה אורבת להם ועליהם לצאת משם. היהודים נאלצו לשלם כסף כדי לפדות עצמם. סבא דאג להוציא את אבי מגרמניה ושלח אותו ארצה. הוא נותר אחרון בגרמניה, כדי למכור את כל הנכסים ולצאת משם.
"הוא מכר את החנות ואת הבית במחיר הפסד, שילם את הסכום הדרוש לשלטונות הנאציים - וקיבל היתר לצאת. לסבי וסבתי מקס וצילי, הוריה של אמי רוזל, לא היה הכסף הדרוש לקבלת אישור יציאה ארצה. הם גורשו לפולין וגורלם לא נודע עד היום".
ארנרייך סיפרה עוד כי אחד מאחיו של סבה לבית הידלברגר שרד אף הוא את השואה, לאחר שהסתתר בצרפת לאורך שנות המלחמה. עם סיומה חזר הדוד לגרמניה וגילה כי מהקהילה היהודית לא נותר דבר. הוא מצא דרכו לנירנברג הסמוכה, שם התקיימו משפטי נירנברג נגד פושעי המלחמה הנאצים, ושימש כמתורגמן בבית המשפט.
לחנה היה עוד מידע מפתיע - היא הכירה היטב את השם אדלמן, האיש שקנה מסבה את החנות, ואף פגשה את צאצאיו בשנות ה-80, בביקורה הראשון בגרמניה. "בדיוק בשבוע שבו נפטר אבי, קיבלנו בדואר מכתב מעיריית באד מרגנטהיים ובו הזמנה להשתתף בטקס לזכרם של יהודי העיר שנספו בשואה", סיפרה. "אמי השליכה את המכתב לפח, אבל אני שלפתי אותו והתעקשתי שניסע. ראיתי בכך סימן והאמנתי שאנחנו צריכים להיות שם".
היא ואמה הגיעו לטקס, פגשו בצאצאיו של אדלמן ואף ביקרו בחנות ובבית של סבה, שהייתה אז בבעלות משפחת אדלמן. ברשותה של ארנרייך תמונה שניצבת עד היום על קיר ביתה, ובה צילום של החנות מתחילת שנות ה-30. הצילום, בשחור לבן, נערך בעת ביקור של נשיא גרמניה דאז, פאול פון הינדנבורג, האיש שמינה את היטלר לקנצלר. ברקע ניתן לראות בבירור את שם החנות, "בני הידלברגר", ואת תושבי העיר, מצדיעים לנשיא העובר במקום עם פמלייתו.
לצד התמונה העוצמתית הזו, יש ברשותה תמונה נוספת, דרמטית לא פחות, שצולמה עם ביקורה בשנות ה-80 במקום. ארנרייך ובנות משפחתה ניצבות באותו המקום בדיוק שבו צולמה התמונה הראשונה, רק שהפעם - בתמונה הצבעונית - בולט שם החנות החדש: "ווילי אדלמן".
"האם סבי ניצל את מצוקת סבך?"
נרגשת מהשיחה המפתיעה והזכרונות שהציפו אותה בן-רגע, נאותה חנה לשוחח עם תומאס אדלמן. הוא מצדו, החליט לשלוח לחנה מכתב המסביר את כוונותיו במטרה להפיג את החששות: "משנת 1973, השנה שבה נפטר סבי, לא היה לי קשר עם משפחתו של אבי", כתב לחנה.
"הפעם הראשונה שנתקלתי בשם בנימין הידלברגר הייתה ב-2016, בכתבה שפורסמה בעיתון המקומי על ההיסטוריה של החברה המשפחתית שלנו, בה צוין שסבי רכש את החנות מיהודי. הילדים שלי שואלים אותי שאלות רבות ,שאין לי עליהן תשובה. ההחלטה של סבי להשתלט על העסק של סבך ושל סבך לעזוב את גרמניה, היא נקודת ציון מרכזית בהיסטוריה המשפחתית שלי.
"סבך סבל מאי צדק משווע, ולי חשוב לדעת האם סבי ניצל את מצוקתו ואת הסיטואציה לטובתו האישית. אינני אביר לבן. אני אדם רגיל, שמתעניין בהיסטוריה שלו. אני מאמין שאם משפחתי גרמה לאי צדק, מחובתי המוסרית לקחת אחריות. בימים בהם אנטישמיות שוב מרימה ראש, עלינו לקחת אחריות על מעשינו. אולי תחשבי שאני נאיבי, אבל אני מאמין ששינויים גדולים מתחילים בצעד קטן. יהיה זה כבוד עבורי לשוחח איתך, אבל אני אבין אם זה כואב לך מדי ותסרבי".
"אדלמן הוא איש אציל"
המכתב המרגש של אדלמן, הותיר רשמים עזים על חנה ארנרייך, שביקשה לערוך את השיחה עם תומאס בהקדם האפשרי. כעבור יממה שוחחו השניים בטלפון. תומאס התקשה לעצור את הדמעות, בזמן שחנה סיפרה את קורות חייהם של סבה וסבתה. "סיפרתי לו שלמרות כל הקשיים שעברו, הם נותרו אנשים גאים והקימו בית לתפארת", אמרה חנה.
"לקראת סיום השיחה הוא הדהים אותי. קיבלתי ממנו הזמנה לבוא לגרמניה לבקר יחד בעיר ולראות את הבית, רעיון נפלא ונאצל המבטא את כוונתו ואישיותו המוסרית. נאלצתי לאכזבו. הסברתי לו שלצערי כבר אינני מסוגלת לנסוע לחו"ל ושהבית ההוא פשוט לא קיים. הרסו אותו לפני כ-10 שנים. המשמעות של אדלמן היא אדם אציל, ואכן שמו יאה לו".
"עליך לצאת מגרמניה עכשיו"
ימים לאחר השיחה, מצאה חנה את היומן שבו כתב הסב לפני מותו את קורות חייו. הידלברגר תיאר באריכות את השתלשלות האירועים בגרמניה. המידע שנחשף ביומן האישי היה דרמטי במיוחד, ובו תיאור של חיי היהודים תחת אימת השלטון הנאצי.
"לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, מרבית היהודים לא האמינו שהשלטון האנטישמי הזה יחזיק מעמד וסירבו להאמין לתחזיות השחורות", כתב ביומנו. "אבל כמות הקונים בחנות הלכה והתמעטה. באוגוסט 1934 החל גל טרור כנגדנו - חלונות ראווה נופצו, צבע שחור הושלך לתוך החנויות. בשבת צוירו חיצים שחורים המצביעים על חנויות יהודים וקוראות לאנשים להחרימם. אנשים שמרו מרחק מאיתנו, כדי לא להיחשב כחובבי יהודים.
"בשנת 1935 כל העסקים היהודיים הוחרמו לחלוטין. ספרי קודש נשרפו ברחובות, השחיטה הכשרה נאסרה, וחוקים חדשים הלכו ודחקו רגליהם וגרמו ליהודים להימנע מלהסתובב ברחובות. יהודים נחטפו, נכלאו, הוכו בלי סיבה. כעבור ימים היו שבים לבתיהם, בקושי מסוגלים לעמוד על רגליהם, חבולים ומפוחדים ולא מבינים מדוע. מעשי ההתעללות נגד יהודים הלכו והחריפו ואיש מבין התושבים לא עמד מנגד".
חלק גדול מזכרונותיו, הקדיש הידלברגר למכירת החנות ולקונה, אדלמן. היומן חשף באור אחר, מורכב יותר, פחות שחור ולבן, את מעשיו של אדלמן הסבא. "הקונה של העסק שלי, וויליהלם אדלמן, למרות שהיה חבר במפלגה הנאצית, היה אדם הגון ולא אנטישמי", כתב הידלברגר. "בסתיו 1937 מכרתי לו את הבית ב-10 אלפים רייכסמארק, למרות שהמחיר היה לפחות 15 אלף. ביולי 1938 מכרתי לו את החנות והמחסן במחיר של 28,500 רייכמסארק, באותו המחיר שבו רכשתי את המקום 30 שנה קודם לכן. בנסיבות אחרות, הייתי מקבל בעבור החנות לפחות 40 אלף רייכסמארק".
"יום אחד הגיע אדלמן אלי ואמר לי שאני מוכרח לעזוב את גרמניה מהר ככל האפשר, כיוון שיש תכניות לפעול נגד היהודים ושהוא חש חובה להזהיר אותי. הוא לא היה מוכן לגלות לי מה התוכניות, אבל דחק בי לעזוב מהר ככל שניתן".
עבור אדלמן, המידע החדש שהתגלה ביומן אודות סבו, היה מטלטל. מצד אחד, הוא רכש את החנות תוך ניצול הסיטואציה שבה חויב הידלברגר היהודי למכור את החנות, בכפוף לחוקי נירנברג. מצד שני, הזהיר את הבעלים היהודי ודחק בו לברוח ולהציל את חייו.
"לא רציתי להרגיש אשם כלפיהם"
עבור ארנרייך, הקשר שנוצר עם אדלמן גרם לה טלטלה רגשית עזה. "נעמי שמר כתבה על אנשים טובים באמצע הדרך", אמרה. "בעקבות המפגש עם תומאס, תולדות משפחתי על רקע השואה והתקומה המופלאה - כל אלה השתלטו עליי בשבועות האחרונים ואני שקועה ומהרהרת בדמויות היקרות לי כל כך, ביום ובלילה".
"לא רציתי להרגיש אשם כלפיהם", מספר גם אדלמן, בראיון לאולפן ynet, "אבל בהחלט רציתי להבין מה קרה. הרגשתי שהיינו אחראים בדרך כלשהי לזה שהם היו צריכים לעזוב. ביקשתי להבין גם איך חנה הרגישה כלפי כל זה, ותהיתי אם יש לי דרך ליצור איתה קשר. השיחה איתה הייתה מאוד מרגשת. מעולם לא פגשתי מישהו עם כל כך הרבה חום. היא לא הייתה מרירה בכלל. היא חלקה איתי בפתיחות את כל הזיכרונות שלה סביב מה שקרה עם משפחתה. זו הייתה באמת שיחה מדהימה. הייתי קרוב לדמעות כשהיא הסבירה לי על הקושי בישראל בימים הראשונים, והיו לי רגשות קשים".
אדלמן מספר כי הוא רוצה להגיע עם בנו, כעת בן 14, לבקר את חנה ומשפחתה בישראל. "הוא בגיל שבו מתחילים ללמוד בגרמניה על מלחמת העולם השנייה, ואני רוצה להראות לו כיצד החלטות שאנחנו מקבלים משפיעות על העתיד".
לפנייה לכתב/ת 
