צחוקים על חשבון ההורים

מתי יצא לכם בזמן האחרון לשבת מול המרקע ולצפות בפרסומות? בדרך כלל בפרסומות זה הזמן שבו רובינו רצים להביא עוד משהו לנשנש אבל אם לאחרונה צפיתם בהן, באמת, ולא כך סתם על הדרך, הייתם יכולים לשים לב שחל שינוי. לאחרונה יש שלל פרסומות שבהן מככבים הורים וילדים, בתחומים שונים: החל מכביסה, דרך מאכלים שונים, מכוניות ומוצרי תינוקות.

פרסומות מסוימות אפשר לראות שמשהו בסיסי השתנה: אם עד היום המבוגר הוצג כמגוחך, לא רלוונטי וכבדיחה, זה שצוחקים על חשבונו, הרי שעכשיו המבוגר הוא גם הנאשם, זה שזוכה להשפלה פומבית. הילד הוא זה שיודע כל, וכאילו לא די בכך, הוא גם מתייחס להורה בצורה מזלזלת ופוגעת. וכך ניתן לראות פרסומות בהן הילדים צועקים על ההורים, נוזפים בהם, מעמידים אותם למשפט, מתייחסים אליהם כמו ל"עובדים" במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב מתייחסים אליהם כמו לטמבלים מושלמים. ולאור כל זאת נשאלת השאלה: האם לא הלכנו עם העצמת הילדים צעד אחד רחוק מדי?

ההורים לא רלוונטים

אני חייבת להודות שכל הנושא הזה של הפרסומות תפס אותי די בהפתעה, כאשר צפיתי בתכניות, בשעת ערב, ביחד עם הילדים, ובין הפסקה אחת לשנייה הפרסומות התנגנו מולינו שוב ושוב. הילדים לא התייחסו לפרסומות בתשומת לב רבה מדי אבל אני זזתי על הכורסה באי נוחות הולכת וגוברת.

מתייחסים להורים באופן נחות(צילום: shutterstock)

ניסיתי להבין כיצד בדיוק אנחנו אמורים להתמודד עם הדבר הזה? האם אני אמורה לעצור ולומר לילדים שאין מצב שהם מתנהגים אליי כפי שהילד בפרסומת מתנהג להוריו? הרי שבדיוק אז אני הופכת להורה שמוצג בפרסומות, כזו ש"חופרת", ארכאית, לא רלוונטית, זו שמנסה לחנך אותם בעוד שהפרסומת דווקא מראה שהילד יודע לדאוג לעצמו היטב.

הוא זה שעומד על זכויותיו, וההורים הם אלו שנרדמים בשמירה. ומצד שני, האם חוסר תגובה לא נותן לפרסומות כאלו תוקף או אישור, ומעביר לילדים את המסר שזה בסדר? האם חוסר האמירה שלי לא מוכיח לילדים שזה מצב אפשרי? ההורה מטומטם, ולכן ההורה ישלם. ההורה הוא לא זה שבאמת דואג לנו, הוא מפשל, ולכן נצעק עליו, נעמיד אותו למשפט ופשוט נבייש אותו מול רבים.

קראו עוד:

מלמדים את הילדים גמישות מחשבתית

כל הדרכים היצירתיות להילחם בשגרה

מנתק עם הבן - ליחסים קרובים

אין ספק שמקומו של הילד בחברה השתנה, ובינינו, טוב שכך. אם במאה ה-18 הילד היה במעמד נחות משל המבוגר, הרי ששנים רבות עברו מאז, והקידמה הביאה עימה את ההבנה כי לילד יש צרכים ורצונות משלו, ולכן צריך להתייחס אליו בצורה שונה מכפי שהתייחסו אליו בעבר:

צריך להבין לליבו, לספק את צרכיו, לפתח מקומות מיוחדים עבורו הן ללימוד והן להנאה. עלינו לדאוג לפתח אותו מבחינה לימודית, נפשית, קוגניטיבית ועוד, על מנת לספק לו כלים לצאת לחיים כמבוגר עצמאי ומצליח. ובשלב הזה עדיין ההורה היה המבוגר האחראי, זה שהייתה לו סמכות וגם ידע.

ללמוד שפה

עם התפתחות הטכנולוגיה נכנסו לחיינו גם הגדרות חדשות. היה זה החוקר מארק פרנסקי, שהגדיר בשנת 2001 את הילדים כ"ילידים דיגיטליים", אלו שהטכנולוגיה היא בכף ידם. הם חיים אותה ודרכה את חייהם בתחומים שונים. המבוגר, לעומת זאת, על פי הגדרת המחקר הוא "המהגר הדיגיטלי", זה שאינו דובר את השפה הדיגיטלית החדשה, ולכן צריך ללמוד אותה, וכולנו יודעים שללמוד שפה חדשה זו משימה לא פשוטה.

מצב שבו אתה, כהורה מבין שאתה כבר לא זה שיודע הכל, אתה לא תמיד מבין את השיח החדש ואת הפיצ'רים החדשים שצצים חדשות לבקרים, והילד שלך הוא זה שמסביר לך במה בדיוק מדובר, וזה בסדר. זה אפילו תהליך יפה שהילד הוא זה שמלמד את המבוגר, ומאפשר לו להכנס אל תוך עולמו.

מכיר את כל הפיצ'רים החדשים(צילום: shutterstock)

ואז צעדנו צעד נוסף - במאה ה-21 למדנו גם כי חשוב לשמוע את קולם של הילדים, וכי גם להם יש מה לומר. ואני מדברת על ילדים שממציאים אפליקציות מעניינות, ילדים שכותבים מוזיקה, ילדים שהם יוטיוברים מצליחים או ילדים שסוחפים את כל העולם במחאה, ראו מקרה גרטה טונברג. ושלא תטעו. הקול של ילדים משקף צד חשוב בחברה.

לראות את העולם מזווית רעננה

יש האומרים שדווקא הילדים הם המאפשרים לנו לראות את העולם מזווית רענה יותר, חדשה ולחשוב מחוץ לקופסה. הם אלו שמאפשרים לנו לשמוע איזו "אמת" שנגלית עליהם והם צועקים אותה בקול רם. בדיוק כמו "המלך הוא עירום" או "אתם שיקרתם לי" שצעקה טונברג בכאב גדול.

אין ספק שהיכולות שמביאים עימם הילדים הן יכולות חדשות שמקסימות אותנו, המבוגרים, ואנו מסתכלים עליהן בהערכה רבה ובפליאה. כאשר זו מצטרפת לתחושה שלנו שהילד שלי הוא הדבר הכי נהדר שיש בעולם, שגם זו מגמה שהולכת ומתחזקת, ובה האני האישי והעצמי הופך לסך הכלל. כי מי אם לא הם "גאונים קטנים" של אמא/אבא? אך האם עצם העובדה שאנחנו שומעים את קולו של הילד ומוקסמים ממנו אומרת שהילד יכול להשפיל את המבוגר, לצעוק עליו ולהעמידו לדין? האם לא עברנו שלב שבו מעמדו של המבוגר הפך לנחות משל הילד?

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

מפרסמים יקרים, יש לי חידוש עבורכם. על מנת להמחיש שהילד הוא הכוכב, זה שיודע הכל, לא חייבים להפוך את המבוגר שלידו להיות אידיוט מושלם. אפשר להשקיע עוד קצת מחשבה, ולחשוב על רעיון יצירתי יותר שבו הילד יראה את היכולות שלו, ויעביר את המסר וכל זה לא על חשבונו של המבוגר. כי בפרסומות, כפי שהן כיום, נראה לי שגם המפרסמים שכחו מי בסופו של דבר צריכים להוציא את הארנק ולקנות את המוצר.

הכותבת היא מנכלית פורטל "עשר פלוס ", מומחית למחקר תרבות הילד והנוער