מה עושים כשהמציאות הורסת את התוכניות?

עד היום, הזיכרון הזה גורם לי בחילה. אז, הוא גרם לי לרוץ לפסיכולוגית, לשבת אצלה ולהתייפח. אחרי שסיימתי לספר לה היא חייכה אליי במבט רך ושאלה: "את יודעת כמה פעמים איבדתי את זה מול הילדים שלי?", ומתוך הייאוש שאפף אותי, הרגשתי אסירת תודה. כי אם יש משהו שאני ממש אוהבת זה שאנשים, בעיקר בעלי סמכות, נותנים לי את ההרגשה שאני נורמלית ולא איזו מפלצת איומה ונוראה. ולמרות האמפתיה שלה, המשכתי לייבב: "נמאס לי, נמאס לי מעצמי. בכל פעם אני מבטיחה שזאת הפעם האחרונה, ואיכשהו אני מאבדת שליטה".

"היית צריכה לשחרר", היא אומרת לי ואני חושבת שאין דבר שיותר מעצבן אדם מיואש מאשר המילה לשחרר, למרות שבמציאות אין כלי יותר יעיל מלשחרר, אם רק מצליחים להבין מה זה באמת אומר. "אני מבטיחה לך שברגע שהיית מפסיקה לריב עם המציאות, היא הייתה מפסיקה לריב איתך בחזרה".

ללמוד לשחרר(צילום: רמי זרנגר)

ברגע שהייתי מפסיקה לריב עם המציאות היא הייתה מפסיקה לריב איתי? יש לה את זה ביותר פלצני? אני חושבת, והיא ממשיכה - " אף אחד לא מספר לנו שכל הסבל בחיינו נובע מהפער בין המצוי לרצוי, מההיאחזות שלנו במה שדמיינו שעומד לקרות לעומת מה שבאמת קרה. אני מבטיחה לך שברגע שהיית נכנעת ואומרת לעצמך: בזמן אני כבר לא אגיע היום, גם היית מגיעה בזמן ובטח שהיית מצליחה להיות האמא שאת רוצה".

שאני אכנע?

בואו נודה, למילה כניעה יש קונוטציה לא טובה. מי מאיתנו רוצה למצוא את עצמו נכנע? תמיד מלמדים אותנו להמשיך להילחם עד טיפת דמנו האחרונה, לעמוד על שלנו ולצאת עם ידינו על העליונה? הבעל שם טוב אומר שהדרך להארה מתחילה בהכנעה. ב-12 הצעדים, תוכנית לגמילה מהתמכרויות, כבר בצעד הראשון אנו מודים שאנו חסרי אונים. רבי נחמן מברסלב לקח את זה צעד אחד קדימה והציע להקדיש בכל יום שעה לכניעה.

לטורים הקודמים:

דרך מקורית להראות לילדים שאתם גאים בהם

התרגיל שעוזר לשחרר את הפחד מכישלון

ארבע שנים אחרי אותה פגישה מצאתי את עצמי חוזרת הביתה עם תינוקת חולה בסרטן. היא הייתה קרחת ואני הייתי מותשת, היא רצתה רק על הידיים ואני ציפיתי לנס שיציל אותנו, היא היתה חייבת להסתובב בעולם עם מסכה כאילו היא סינית שמנסה לברוח מהקורונה שרודפת אותה ואני רק רציתי את החיים הקודמים שלי בחזרה.

כשהגענו הביתה, ראיתי שמישהו השאיר לנו פתק על הדלת. הייתי בטוחה שזה אחד השכנים שרצה לשמוע מה שלומנו, אבל כשפתחתי את הפתק ראיתי שהוא צו עיקול. צו עיקול בגין דוחות שלא שולמו, צו עיקול שלא היה לי שקל כדי לשלם אותו, צו עיקול שעמד להיות הקש ששובר את גב הגמל.

הגמל הייתי אני. הנחתי את התינוקת שלי על השטיח, נעמדתי מולה חסרת אונים ושאלתי את עצמי איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שלפני שנה היה לי הכול ועכשיו אין לי כלום? כבר לא הייתה לי עבודה להתרגז שאני לא יכולה להגיע אליה, הזוגיות לא עמדה בעומס המחלה, התינוקת שלי עברה עינויים ולא ידעתי אם היא תשרוד לראות את היום, והבכור כבר ממש לא יכול היה לומר מה בא לו או לא בא לו כי לא היה מי שימלא אחר הבקשות שלו.

תוך כדי כך שאני מרחמת על עצמי ולא מבינה למה זה קורה דווקא לי ואיך יכול להיות שמדי כמה שבועות ניחתת עלי עוד מכה, אני קולטת שכל החיים העברתי לכל העולם רק מסר אחד, והמסר הזה היה שאני יכולה הכול. אף פעם לא נשברתי, אף פעם לא ביקשתי עזרה, אף פעם לא שידרתי חולשה.

"אף פעם לא נשברתי"(צילום: shutterstock)

פתאום, ברגע הכי נמוך בחיי, הבנתי שאולי דווקא זה מקור כל הרע. אולי יש מישהו שיושב שם למעלה וכבר שנים מאמין למה שאני מספרת לו. אני אומרת שאני יכולה הכול והוא אומר מגניב, בואו ננסה לראות מה היא באמת יכולה: נותן לי ילדה חולה בסרטן ואני ישר אומרת נקרא לזה שפעת ארוכה, האיש שלצידי ואני לא מחליפים מילה במשך כל המחלה ואני אומרת "מי צריך אותו בכלל?"

צו עיקול דופק בדלת ומיד אני מחפשת דרך לטשטש את הכאב, להגיד לעצמי שזה לא נורא ושתיכף אמצא פתרון לבעיה. אבל דווקא שם ברגע הכי נמוך בחיי הבנתי שאם גם על הצו עיקול הזה אני אגיד "בקטנה", תגיע עוד מכה. ולמכה הזאת, הנוראה מכל, לא הייתי מוכנה.

הקונפליקט הפנימי מסתיים

ברגע הכי נמוך והכי גבוה בחיים שלי הבנתי למה הפסיכולוגיות התכוונה, הסתכלתי לשמיים ונכנעתי. אמרתי: "אתה שומע אלוהים, אני יודעת שכל החיים אמרתי לך שאני יכולה הכול, אבל אתה יודע מה? ניצחת. אני לא יכולה יותר כלום. אל תנסה אותי ואל תבחן אותי כי אני מבטיחה לך שאני עומדת להיכנע".

מספרים על אדמירל סטוקדייל, שהיה בין הבודדים שהצליחו לשרוד שנים בשבי הווייטנאמי. כששאלו אותו מי היו אלה שהצליחו לשרוד, הוא סיפר שהאופטימיים לא שרדו כי הם חשבו שתכף יבואו להציל אותם והתייאשו כשזה לא קרה, והפסימיים לא שרדו כי הם איבדו תקווה ולא האמינו שאי פעם יבואו להציל אותם.

אלה ששרדו הם אלה שהבינו שזה הולך להיות קשה וארוך, אבל שבסוף יבואו להציל אותם. וזה בדיוק הקסם בכניעה: ברגע אחד הפער נסגר, הקונפליקט הפנימי מסתיים, הרעש משתתק ואנחנו יכולים להתפנות ולהיות במיטבנו אפילו בתוך הסיוט של חיינו.

בכל פעם שאנחנו נלחמים מול מציאות לא רצויה, ילד שרוצה חטיף, ילדה שלא מכינה שיעורים או ילד שלא מתפתח כמו שאנחנו חולמים, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגיד לעצמנו בהשלמה - "רק תדעי שבזמן לא תגיעי היום", "רק תדע שהילד שלך לא הולך להיות מצטיין דיקן", "רק תדעי שלחיים הקודמים שלך כבר לא תחזרי". ואיכשהו, באורח קסם, דווקא במקום שבו אנחנו נכנעים, מתפנה מקום לניסים.

ענת קלו לברון , סופרת ומרצה, מחברת הספר "תכל'ס - איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך". הרצאתה הבאה תתקיים ב-19 בפברואר ב"טוקהאוס", תל אביב