ישראלים בניו-יורק: "מרגישים לא רצויים כאן יותר"

דקירות במסיבת חנוכה, תקיפות אלימות באמצע הרחוב והטרדות ברכבת התחתית: גל של תקריות אנטישמיות שוטף את ניו-יורק, העיר שהמוניטין היהודי המצליח שלה הוא חלק מהותי ממנה. בשבוע שעבר החליטה העירייה להגיב לשורת התקריות: בקמפיין חדש היא מציגה תמונות של יהודים מרקעים שונים, כאשר הסלוגן המלווה הוא - "יהודים ניו-יורקים שייכים לפה. אנטישמיות לא".

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

ובין לבין נמצאת הקהילה הישראלית הענפה, שגם היא נחשבת לאחת המצליחות בעיר. לרוב כשאומרים לישראלים את המילה אנטישמיות, זה נתפס בעיניהם כאיום על יהודים בגלות, ובטח לא על צברים קשוחים שעשו צבא. אבל איך זה מרגיש היום להסתובב ברחובות ניו-יורק ולדבר עברית?

קראו עוד בערוץ היהדות : 

• אוקראינה: מפעל לשריפת חזירים - "על קבר אחים שנרצחו בשואה"
• ניר מנוסי, רב ופמיניסט, מחזיר את הכבוד: "הנשים בתנ"ך היו חלוצות קדמוניות"
• תפילת שמונה עשרה בקהיר: המצרים משפצים, היהודים ברחו
  

"כל עוד האירועים לא קרו לידי זה הרגיש כאילו התקריות האנטישמיות היו במדינה אחרת", מספרת תושבת קווינס, ענת גרנות לוזון. "סירבתי להאמין עד שזה הגיע ממש 'לחצר האחורית'. זה מפחיד! זה לא סוד שאף פעם לא הרגשתי כאן בבית. 20 שנה אנחנו פה ונראה לי שאו-טו-טו חוזרים, אבל ההבדל הוא שעכשיו אני ממש מרגישה שאנחנו כאן על זמן שאול. פתאום אני מרגישה לא רצויה כאן יותר. אני צריכה לחשוב פעמיים על איזו שקית או תיק אני לוקחת איתי, או איזה תכשיט לענוד. אני מפחדת לדבר בעברית ברכבת התחתית".

איך זה השפיע על חיי היום-יום שלך?

"הבן שלי לקח תיק שעליו מצויר מגן דוד לבית ספר, וביקשתי ממנו שיקפל את התיק כך שלא יראו את המגן דוד. והוא הבין. לא היה צורך להסביר פעמיים".

"אני כבר אמורה להרגיש שייכת - אבל אני לא". ענת גרנות לוזון ובעלה

"היום יותר מתמיד אני חושבת שכולם צריכים לעלות ולחיות בארץ. תודה לאל יש לנו בית. אנשים חרפו ועדיין מחרפים את נפשם על מנת לשמור לנו על הבית, על המולדת, ואנחנו במעשה אגואיסטי בחרנו לחיות היכן שנוח לנו, איפה שהכסף מדבר. אני חושבת שזה הזמן לחזור. אסור לתת להיסטוריה לחזור על עצמה".

"לקום ולברוח זה לא פתרון" 

קובי כהן (42) מתגורר בניו-יורק מזה 9 שנים עם אשתו מיכל ושני בניו. הוא עובד בארגון יהודי ושותף להובלת "ישראל שלנו" בבחירות לקונגרס הציוני העולמי. הוא אומר כי "ברמה האישית אני לא מרגיש פחד מאחר ואני חילוני, כך שאין עלי סממן יהודי בולט. יחד עם זאת, ילדיי הולכים לבית ספר יהודי ואני עובד בארגון שעובד עם קהילות יהודיות והשיח הוא כל הזמן סביב 'האנטישמיות הגואה".

קובי כהן(צילום: נועם עטיה)

"התחושה היא שיש יותר חשיפה. אם עד לא מזמן הקהילות היהודיות טייחו תקיפות, כיום הם הבינו שהדבר היחיד שיכול לעצור את זה זו החשיפה של האירועים והגברת המודעות. אני חושב שכיום יש גם יותר אנטישמים שפועלים בגלוי, בעיקר במדיה החברתית, אבל יש לכך השפעה על מי שפועל בשטח ומבצע את התקיפות".

מרבית התקיפות האחרונות בוצעו ביהודים חרדים

"המחשבה על מקום מגוריי נמצאת בראשי בכל יום. בסופו של דבר, במשך תקופות ארוכות דווקא ישראל היא מקום מסוכן יותר ליהודים אם לוקחים בחשבון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותוצאותיו. אני לא חושב שזה צריך להיות השיקול בבחירת מקום מגורים. הלב הוא בארץ, אבל העבודה היא כאן. ברור שאם נרגיש מאוימים אז נצטרך לחשוב על מה הלאה, אבל אני לא חושב שלקום ולברוח זה הפתרון".

ומה קורה בצד השני, בקליפורניה?

אריאל כאהן, שעבר עם משפחתו לרילוקיישן בקליפורניה לטובת פוסט-דוקטורט של אשתו, מספר כי חלו שינויים בשטח: "לפני מספר שבועות קיימנו בקהילה שלנו תרגיל שמדמה מתקפה על בית הכנסת. זה משהו שהאוכלוסייה היהודית לא רגילה אליו, וכמובן שהדבר מבטא שינוי בתחושת הביטחון. יחד עם זאת, כמו גם בארץ, כשמתרחש אירוע כולם מרגישים את זה וחושבים על זה, אבל אחר כך אנשים חוזרים לשגרת יומם".

אריאל כהאן(צילום: אלבום פרטי)

"במישור המשפחתי, בשנה שעברה מנהל בית הספר של הילדים התקשר לענת אשתי וסיפר לה שתלמיד הדביק על אחד הילדים שלנו פתק על הגב שעליו היה כתוב - 'אני רצחתי 6 מיליון יהודים'. ייאמר לזכותם שהמקרה לגמרי לא עבר לסדר היום. ההורים של התלמיד היו צריכים להגיע לבית הספר. התלמיד היה צריך ללמוד על הנושא של שנאת יהודים וזרים ולכתוב מכתב התנצלות. מדובר היה בתלמיד שהוא בן למשפחה של מהגרים מהמזרח הרחוק ללא שום רקע אנטישמי. כנראה שזה משהו שקיים באוויר, בשיח הכללי וברשתות חברתיות, ולפעמים זה מתפרץ במקומות לא צפויים. ולמרות זאת, אני מרגיש לגמרי בטוח כשאני מסתובב בעיר עם כיפה".

כהאן סבור כי האווירה הכללית מגובה בשינויים בשטח, ולא פרי עיסוק תקשורתי מוגזם: "זה שינוי שמגובה במספרים. אני חושב שזה חלק מתופעה רחבה של הקצנה ופופוליזם בשיח החברתי-פוליטי. בעידן הרשתות החברתיות כל טענה קונספירטיבית הזויה הופכת להיות אמת שמיליונים מאמינים בה. זו כמובן תופעה שמתרחשת גם בישראל. כשזה קורה מחוץ לישראל, יהודים מטבע הדברים מוצאים את עצמם נפגעים בין הראשונים".

"אני לא מרגיש נפרד מהקהילה היהודית כאן אלא חלק ממנה, ולכן אם זו בעיה של הקהילה היהודית, אז מטבע הדברים זו גם בעיה שלי. מעבר לכך, ומבלי להיכנס לשאלה המורכבת של האם ומתי אנטי-ישראליות נחשבת לאנטישמיות, והאם אנטישמיות שמקורה בשמאל הפוליטי קשורה לאנטישמיות קלאסית, הרי שברור לחלוטין שלפחות בחלק מהמקרים מדובר בשני צדדים של אותה הבעיה".

הוא מוסיף כי "הגענו לארה"ב לצורך מטרה מוגדרת, ואין לנו כל כוונה להשתקע כאן. יחד עם זאת, לו זה היה הבית שלי, אם כישראלי ואם כיהודי, אני לא חושב שהאירועים האחרונים היו גורמים לי להתחרט על החיים בארה"ב. במישור העקרוני אין סיבה שיהודים או ישראלים ירגישו לא בטוחים בארה"ב, וזה דבר שיש להתעקש ולהילחם עליו. במישור המעשי, למרות כל האירועים הקשים, יהודי ארה"ב חיים באופן יחסי בביטחון רב, וככלל, מאוד מקובלים ומוערכים בקרב החברה הכללית. קשה להפריז בתרומת הקהילה היהודית כאן לעיצוב החברה. חרף אירועי השנים האחרונות, ארה"ב היא עדיין מדינה שיש גם מה ללמוד ממנה בכל הנוגע לאופן שבו היא מקבלת מיעוטים".

לוקחים את העניינים לידיים

עדי יגר ודקלה בן לולו מגישות את הפודקאסט "יורדות", והן טוענות כי "אנחנו לא מרגישות פחד אישי ללכת ברחוב, אבל כן מרגישות הגברת אבטחה במקומות מסוימים. קבוצות הווטסאפ מלאות בסרטונים על אירועים בעלי אופי אנטישמי בחנויות ובמקומות שאנחנו נוהגות להסתובב בהם".

יונתן הרצפלד תיעד תקיפה אנטישמית בסאבוי - איש לא נלחץ לעזרתו(מתוך "אינסטגרם")

"זו בוודאי חלק מהבעיה שלנו כי אנחנו חלק מהקהילה היהודית. אנחנו ישראליות שמדברות עברית עם בנותינו. אנחנו גם לא חושבות שזו בעיה שצריכה להיות רק של הקהילה היהודית. גזענות היא בעיה של כלל האנושות שמאמינה בחופש דת, גזע ומין".

יגר ובן לולו לא חוזרות בינתיים לישראל: "שאלת החזרה לארץ מרחפת כענן וצל תמידי שמלווה אותנו בחיים כאן, ולשמחתנו האחרונים הם לא בהיקף כזה שמחדד את השאלה, אך לבטח אפשר לומר שבעקבותיהם אנחנו עוד יותר מבינות את החשיבות והמזל שיש לנו מדינה. עד כמה שזה נשמע הירואי - זה מוחשי מאוד".

"מעולם לא ראיתי התפשטות של אנטישמיות כמו שאני רואה בשנה האחרונה". מוטי כהנא(צילום: ארגון עמליה)

מי שהחליט לא לעמוד מנגד ולגייס לטובת העניין את הניסיון הישראלי בביטחון, הוא מוטי כהנא שמתגורר כבר 25 שנה בארה"ב. לדבריו, "מעולם לא ראיתי התפשטות אנטישמיות כמו שאני רואה בשנה האחרונה. עקב האירועים יש כמובן יותר שוטרים באזורים שבהם מתגוררים יותר יהודים, אבל לדעתי זה זמני ולכן הקמנו יחידה ישראלית-אמריקנית בשם Blue and white angels ("מלאכים בכחול-לבן") שמטרתה לפטרל ולסייע בשמירת הביטחון האישי באזורים יהודיים. אנחנו יהודים וכמובן שהתקיפות האחרונות הן גם בעיה שלנו, ולכן נסייע להיאבק בהן". על אף האירועים האנטישמיים, כהנא מדגיש: "אנחנו ישראלים אמריקנים שלא בורחים לשום מקום".