מה הקשר בין מלחמת הכוכבים לקורונה?

כעורכת ספרים, רוב העבודה שלי נעשית בבית. בדרך כלל, אחרי שאני שולחת את הילדים, ניב (10) ורן (8) לבית הספר, אני שותה קפה בנחת ועם ניחוחות הרוגלך המתפצפץ בטוסטר, מתחילה לעבוד על כתבי היד שממתינים לי - מתח ופנטזיה, פרוזה, דרמות, הרבה דרמות. אבל שום דבר לא הכין אותי לדרמה האמיתית שמתרחשת, כמו תמיד, דווקא במציאות.

כשהתבשרתי יחד עם כל הורי ישראל שהילדים לא ילכו לבית הספר עברו לי שלוש מחשבות בראש, לאו דווקא בסדר הזה: האחת, איזה כיף, אפשר לקום מאוחר, השנייה, ביי ביי כריכים בעיניים עצומות והשלישית - אין מצב שאני מצליחה לעבוד עם שניהם בבית. הצילו! וגם אין מי שיציל. סבא וסבתא בבידוד.

עוד בנושא:

הורים משתפים: רעיונות לימי הקורונה

סדנת צילום ביתית - בעזרת הנייד

האבא שמתאמן יחד עם שלישיית בנותיו

הבנתי שאצטרך למצוא דרך להעסיק אותם כדי שיהיה לי שקט לעבוד, אבל גם מצפון נקי שהם לא כל היום בסלולרי (אבל חלק מהזמן כן) או מול המחשב (כולל משימות לימודיות שדורשות ממני להפוך לרכזת התקשוב של הבית). אז כמו תמיד, אני מוצאת את הפתרונות שלי בעולם הספרות, בהארד קור של המדע בדיוני-פנטזיה.

מכיוון שבניי מאוד מאוד מחוברים למלחמת הכוכבים ובקיאים בכל הדמויות, ביקשתי מהם לבחור דמות אחת שהם מתחברים אליה במיוחד ולספר את הסיפור שלה, ומה שלא ידוע, למשל שנות ילדותה - להמציא. חילקתי להם מחברות חדשות, ביקשתי שיעלו את הסיפורים שלהם על כתב בליווי ציורים, ויאללה ביי.

ואז נהיה שקט בבית.

ניב ורן ממציאים סיפור לדמויות(צילום: אלבום פרטי)

כל אחד ישב עם המחברת שלו וכתב וצייר. רציתי לבדוק דופק, אבל נזכרתי בהנחיה להקפיד על מרחק של שני מטרים, אז לקחתי קילומטר וישבתי לעבוד. למרבה ההפתעה, הם נעלמו לזמן ממושך משציפיתי, אני עצמי לא רגילה להתרכז כל כך הרבה זמן בלי לאייש את המסלול הקבוע למקרר. אמרתי להם שנקרא את הסיפורים בארוחת צהריים, ואז הופה, הפסקת חשמל.

הספקנו לקרוא את הסיפורים (על דראת-מול ועל מייס וינדו), הם הגיבו זה על סיפורו של זה, תיקנו, פרגנו, ואחר כך צפינו יחד בסרטונים של מלחמת הכוכבים בסלולרי לאור מנורת חירום. יחד, ובעזרת הדמויות האהובות עליהם, למדנו על ספרות הפנטזיה ועל מאפייניה. ויהי אור.

מאסטר יודה קטן

למחרת ראיתי כי טוב וביקשתי מהם להמציא דמויות חדשות שפועלות במרחב של מלחמת הכוכבים, דמויות בעלות כוחות מיוחדים ולבוש שמאפיין רק אותן, שעדיין לא נראו כמותן בשום גלקסיה.

היו להם רעיונות מעניינים שהובילו אותנו לשיחה מרתקת (למשל, אם יצרנו מאסטר שיכול לשלוט במזג האוויר, אפשר ליצור אחד שגם שולט בתחום הנגיפים, שימושי. ואולי, במקום שיהיה בן 800, נחליט שהמאסטר שלנו יהיה ילד או ילדה). אחר כך שיתפתי אותם בבניית חלק מהדמויות בספר הפנטזיה שאני עצמי קרובה לסיים בימים אלו ("עקורים", למבוגרים) והקראתי להם פרק שמתאים לגילם. נאה דורש נאה מקיים.

ברור לי שבמהלך ההסגר הזה, המחברות שלהם תתמלאנה בסיפורים שיעיפו אותם רחוק, לאן שרק ירצו, כגובה הדמיון, וזה משמח אותי. בעיניי, כשהורה עושה פעילות חווייתית עם ילדים, חשוב מאוד שהוא בעצמו ייהנה ממנה ולא רק יחלק משימות. זמן משותף בנוי על דיאלוג עם הילדים וצלילה אל עולמות התוכן שלהם, סבלנות להיחשף לתחביבים שלהם ועניין במה שעובר בראשם, ולא רק בתפקודם השוטף.

רואים כוכבים

גם אמא רוצה ליהנות ולא רק לתת משימות(צילום: אלבום פרטי)

בימים אלה, כשכולם בבית, אפשר להעמיק את ההיכרות עם ילדינו. עברה בי מחשבה שהקורונה הזאת היא בעצם קריאת השכמה לחברה שלנו, לשחיקתו של ערך המשפחה (כוונתי לכל הרכב המגדיר עצמו כמשפחה) ובכלל למחסור בפנאי.

התקשורת בין אנשים, גם הקרובים ביותר, נעשתה אמצעית יותר, תבניתית, אימוג'ית, ההורים עובדים עד מאוחר, חוזרים הביתה מותשים, אין סייסטה, כמובן. בתוך הזמן הפנוי מנסים להכניס גם תחביבים וחוגים וספורט ושיעורים ומקלחות וארוחת ערב, ובשבתות מלא תוכניות והפעלות. השיח חסר, הזמן נטו הזה, בלי הלחץ המתמיד לעשות משהו, להספיק. בסוף היום אנחנו רואים כוכבים ולא מהסוג ההוליוודי.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

זה הזמן שלנו כהורים לשאול את ילדינו על הדמויות בסרטים או בספרים שהם אוהבים. אני שאלתי את ניב למשל, למה אתה אוהב דווקא את סנוק? ומתשובתו הבנתי שהוא מתחבר להיותו חזק ומסתורי מאוד, אבל גם לכך שיש בדמות זו יש נכות, משהו פגיע. זה ריגש אותי. כשרן שאל למי אני הכי מתחברת, עניתי - לקיילו רן, שחוץ מהעובדה שהוא חתיך, אהבתי מאוד את האבירות שגילה כשבחר להגן על ריי ולהרוג את סנוק (אני תמיד אומרת להם, תהיו ג'נטלמנים!). הם הזכירו לי שאני אוהבת את דארת' ויידר, ואני גיליתי בקיאות בכך שהוא מת ואני פשוט ממשיכה הלאה.

איזו דמות הייתם יוצרים?

ילדים נפתחים למי שמבין על מה הם מדברים. יום אחד שאלו אותי איך הייתי רוצה שיקראו לי, אם לא אורית. עניתי שגם אורית לא הייתי בוחרת, אבל לשאלתם – אובי-וואן קנובי. אחרי שהם צחקו, הם שאלו למה. אמרתי להם שזה שם מגניב, ושחשוב לתת לדמויות שם קליט וזכיר, והם זכרו את זה בדמויות שיצרו. בכל תוכנית שהם נתקעים עליה, אני מכירה את הדמויות ואת הרעיון. מין נודניקית כזאת.

אבל מתוך השיח הקרוב הזה, המשותף, אני יכולה לשאול: איזו דמות היית יוצר בעצמך? שאלה לא פשוטה, שהתשובה עליה מראה לנו מה חשוב לילד, מה קוסם לו, עם אילו ערכים הוא מזדהה, מה הצורך הכמוס והגלוי שלו. ומעבר לתכנים, עצם הישיבה הזאת יחד, השיח, יש בו ערך.

מה הצורך הכמוס והגלוי?(צילום: אלבום פרטי)

במלחמת המפרץ הייתי בגיל של בני הבכור, ניב. גם אנחנו לא הלכנו ללימודים והתבודדנו בחדרים אטומים עם מסכות, ועם כל האיום והסכנות, היום אני נזכרת בתקופה הזאת בחיוך. אני זוכרת כמה צחקנו אחד על השני כשחבשנו מסכות, אני זוכרת אותי רצה עם בפי הכלבה לחדר האטום ואת אחותי מחזיקה את הדלת ומזרזת אותי להיכנס, אני זוכרת את כולנו צופים ב"זהו זה" ואת הלילות שעמדנו אבי ואני במרפסת, עוקבים אחרי סקאדים. אני זוכרת משפחה. יחד. וכך אני רוצה שילדיי יחוו את התקופה הנוכחית.

ספרות הפנטזיה נועדה במידה רבה לאפשר לנו איזו הפוגה, בריחה מהמציאות שלנו ואולי התבוננות רחבה יותר בעולמנו הצר. היום, כשנדמה שאנו עצמנו חיים באיזה סרט בדיוני, אני מוצאת את עצמי מצד אחד מנהלת עם הילדים שיחות על קורונה, ומצד שני - על מלחמת הכוכבים. וכל זה על רקע סופות והפסקות חשמל. יש יותר הזוי מזה? כן? כתבו על זה, ואל תופתעו אם זה עוד יקרה.

הכותבת היא עורכת ספרות ולשון ומחברת ספרי הילדים "מי גנב את ציצת הזנב?" ו"הפעמוניקים"