יריב מלילי: "מי יבוא למסעדה אחרי שהכל ייגמר, מי שפיטרו אותו?"

את התור הארוך שהשתרך רוב שעות היום על המדרכה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, החליף שלט לקוני בכתב יד: "נא לשמור מרחק של שני מטרים". כבר כמעט שבועיים שהם אורזים אוכל, כמו רוב המסעדות בארץ שהחליטו להמשיך ולפעול במתכונת משלוחים. מי שקצת מכיר את ההתנהלות של המסעדה הזאת יודע שזו פעם ראשונה ב-24 שנים שאפשר פשוט להתקשר ל"בית תאילנדי" ולהזמין מה שרוצים מהתפריט. בימים כתיקונם, טרום משבר הקורונה, המטבח היה כל כך עמוס בהזמנות של סועדים, שלהוציא אוכל החוצה היה בלתי אפשרי. עד יום ראשון לפני שבועיים.

"ומי יבוא לאכול פה אחרי שכל זה יסתיים?"(צילום: תיקי גולן)

אבל מסתבר שהצרות התחילו עוד קודם: אומנם שבועיים כבר לא מכניסים אורחים לאחת המסעדות הכי עסוקות בארץ, אבל כל החודש האחרון היה קשה: "זה התחיל מירידה של 10 אחוזים, אחר כך 20 אחוזים ובשבוע האחרון לפני הסגירה הייתה כבר ירידה של 30 אחוז", מספר יריב מלילי, בעל המסעדה, שרק בחודש פברואר עוד ניסה לחגוג יומולדת 24 למפעל חייו. היום, הוא יושב בחלל הריק מאורחים, מסתכל על הכיסאות שנערמו על השולחנות, ולא מאמין.

הירידה הזאת שאתה מדבר עליה - הייתה בתפוסה או במחזור? 

"הממוצע לסועד ירד, וזה מה שעשה את ההבדל. דווקא היו כאן מספיק אנשים ובסוף השבוע היה כאן שיגעון, כמעט כמו תמיד, רק שאנשים קנו הרבה פחות, פשוט לא רצו לחגוג. יצא מעט מאוד יין לשולחנות, מעט מאוד אלכוהול. אנשים באו לאכול וללכת. הפחד של האנשים בעצם התחיל שבועיים לפני הסגירה".

איך זה מרגיש לסגור מסעדה פעם ראשונה אחרי 24 שנים?

"האמת שאני עדיין לא מרגיש, אני עסוק, אין לי זמן לזה. אני מבין שזה לא הזמן לבכות, זה הזמן לעשות. אנחנו מנסים עכשיו להוציא מים מסלע. אני כל יום פה מהבוקר עד הלילה רצוף. הקמנו מערך משלוחים מאפס ואני כאן בשביל לסדר כל מיני דברים, מערך המשלוחים הזה הוא בעיקר בשביל להשאיר את המוראל של הצוות, רציתי להרגיש חיוניות בהרגשה. תביני, אנחנו מסוג העסקים שעד לפני חודש היה שווה משהו. אם הייתי רוצה הייתי יכול למכור את מפעל החיים שלי, או חלק ממנו, בהרבה כסף. אבל היום הגלגל התהפך - העסק שלי חייב. בשביל לסגור את המקום עם החובות שיש לי לספקים, עם שכר הדירה ועם 120 עובדים - אצטרך להביא כסף מהבית.

עברתי כאן שלוש אנתיפדות, אנשים התפוצצו בתוך מסעדות, אנשים התפוצצו באוטובוסים, היה פה הרג גדול אבל גם אז התחבורה הציבורית לא הפסיקה והמסעדות המשיכו לעבוד".

ואיך תשלמו את כל התשלומים החודש?

"חלק מהאנשים - שאנחנו תלויים בהם והם בנו, כמו ספקים - מאוד מתחשבים, לפחות כרגע במילים. מי שיכול הוא סבלני, אבל יש כאלה שלא סבלניים כמו ספקים קטנים פרטיים ואז אנחנו משחררים להם מה שאפשר. כל זה הוא מגדל קלפים, אם ניפול יפלו איתנו עוד הרבה אחרים. ביום ראשון קיבלתי טלפון מרגש מבעלת הבית של הבניין שאמרה שהיא מבינה את המצב והיא קורעת את הצ'יק של שכר הדירה החודש, וזה המון כסף. היא עשתה לי צמרמורת".

השלט בכניסה למסעדת "בית תאילנדי"(צילום: תיקי גולן)

כמו הסרטים המפחידים של הוליווד

"את יודעת כמה מכוניות עוברות עכשיו בעשר דקות בבן יהודה? בואי תספרי. זה כמה שעברו לפני שבועיים בשלוש שניות. כל החנויות סגורות, הרחוב נראה כמו רחוב בסרטים המפחידים של הוליווד על היום שאחרי. כרגע המשלוחים משאירים אותנו חיים, אנחנו לא מתייאשים. מה יגידו אנשים שחיים על 6000 שקל בחודש וצריכים עכשיו להאכיל ילדים? או בעל חנות בגדים או חנות צעצועים? אני חלק מהמשק הזה ולא שונה מאף אחד. יש אנשים שנפגעו יותר ממני. יש כאלה שאין להם שקל בצד. יש כאלה שלא יחזרו לעבודה אחרי שהכל ייגמר. לתחום התיירות והתעופה ייקח עוד הרבה יותר זמן להתאושש".

יריב מלילי, בית תאילנדי(צילום: תיקי גולן)

אנשים היו מסתכלים על המסעדה הזאת, על התור בכניסה, על כמה קשה היה להשיג כאן שולחן ובטח אמרו לא אחת - אלה עושים כאן ערימות של כסף.  

"אף מסעדה לא עושה המון כסף, תשכחי מזה, אין כזה דבר. זה שייך לעולם הישן. למרות התור ולמרות הכל - אם עשיתי כסף אז איך זה שאין לי עדיין בית משלי? אם הייתי מרוויח 15 שקלים או 10 שקלים על כל אורח שאוכל כאן ושם בכיס, אז הייתי מרוצה. כן, מטבע אחד צהוב, זה כל מה שאני הייתי רוצה להרוויח עם כל המערך הזה של 120 עובדים, ותתפלאי - אני לא מגיע אפילו לזה, והמספר הוא הרבה פחות ממה שנדמה. עכשיו הוצאתי כמעט את כל העובדים לחל"ת ואני בעצמי מעמיס על האוטו ועושה משלוחים. תראי את החדר הפרטי שבניתי לפני שנה. את כל הציוד הבאתי מתאילנד, השקעתי כאן הרבה מאוד כסף ואין לי מה לעשות עם זה, כשהכל ייגמר - מי יבוא לעשות ארוחות שף בחדר הזה? נסעתי במיוחד לתאילנד והבאתי שף מיוחד בשביל זה, הוצאתי הרבה כסף בשביל להמציא מחדש משהו בעולם הקולינרי האסייתי. עכשיו הכל כאן כאבן שאין לה הופכין. לא עשיתי את כל זה ולא השקעתי כל כך הרבה כסף בשביל להפוך את העסק לעמדת שילוח משלוחים".

(צילום: תיקי גולן)

אתה חושב על היום שאחרי, אחרי שכל זה ייגמר והמשק יחזור לתפקוד?

"זה כל מה שמעסיק אותי. מי יבוא אחרי שהכל ייגמר, מי שפיטרו אותו? מי יבוא לחגוג ולשתות יין? אחרי שהכל ייגמר יהיה פלאפל, שווארמה, אוכל שהוא צורך. לא יהיה אוכל חגיגי ואוכל לאירועים. יההיה מינימום. לאדם ההמוצע לא יהיה כסף לאכול במסעדות. אבל זה לא ייגמר כל כך מהר, זה ייגמר בעינוי. אני כל הזמן מחשב מה הצעד הבא שלי. אני מבין שאין סיכוי להקים את כל זה מחדש - גם בגלל כסף וגם בגלל הגיל. גם ככה בשנים האחרונות מסעדנים הבינו שלפתוח מסעדות יוקרה או מסעדות שף זה לא כלכלי וזה כמעט ונעלם מהנוף. היום הולכים על אוכל שמצריך מינימום כוח אדם, כלומר, אוכל מהיר בפיתה או בסירים שצריך רק למזוג לצלחת. מה שקרה עכשיו זו מכה בראש".

"לא יודע אם אוכל לשרוד את התקופה הקרובה. היום אנחנו מוכרים במשלוחים 20 אחוז ממה שמכרנו כשהמסעדה פעלה, המטבח עובד בקטנה. אנשים התלהבו בהתחלה מהמשלוחים, אבל גם זה דעך. אין כאן באמת עבודה. אנשים מתחילים לעכל את הסיטואציה ומתחילים לפחד כי לא יודעים מתי כל זה ייגמר. אנשים עושים חשבון ומתחילים לחסוך. מי שיצא לחל"ת לא באמת יודע לאן ואם יחזור אחר כך. אף אחד כבר לא בטוח בעבודה שלו. כמעט כל האורחים שהיו באים למסעדה יצאו לחל"ת או סגרו את העסק שלהם. גם אנשים שהיה להם פעם הרבה כסף, נמצאים עכשיו בבעיות. צריך להגיד תודה שבכלל מזמינים אוכל הביתה ומתפנקים בקינוח, במקום לשבת בבית ולאכול קופסת שימורים. זה ממלא את הלב".

מה זה עושה לך כשאתה רואה את המסעדה שלך סגורה?

"אני חושב על איזה תוכניות היו לי עד לפני שלושה שבועות, ובמה התעסקתי אז - איך לשפר תפריטים, איך למצוא מנות חדשות, מאיזה דייג להשיג מה, איזה משקאות להגיש לאורחים, איזה יין לבחור. עכשיו המחשבות הן איך למזער כל דבר - מה לא להזמין, מה לא לקנות, למי להתחנן שיבין את המצב. אנחנו כל היום מתנהלים מול בנקים וחברות ביטוח ומבקשים מהם להתחשב במצב. בימים הראשונים זה היה קשה מאוד, היום קצת התחלנו להתרגל לריקנות הזאת. מה שנותן מעט ביטחון זה זה שכולנו באותה סיטואציה. זה משרה ביטחון שלא רק אני במצב הזה אלא כולנו, וצריך למצוא לזה פתרון כולל שיפיג את הפחד והאובדן. כולנו נספוג, רק השאלה אם זו תהיה שריטה או פגיעה בלב". 

תגיד לי משהו אופטימי.

"עד לרגע זה יש לי אוכל, לא קר לי, יש לי בית לחזור אליו, יש לי משפחה וחברים קרובים ואוהבים".

איך אתה שומר על מצב הרוח?

"בסופו של דבר אני מתמודד רק היום, ולא עם העתיד שלא קיים ולא ידוע. אז נכון להיום יש תעסוקה, אין פקחים, יש פחות רעש, אנשים יותר נחמדים אחד לשני ובעיקר הצוות שלנו פה מהמם, כולם גיבורות וגיבורים. כשאני ישן אני חולם על העבודה וכשאני קם בבוקר אני מתחיל לעבוד, זה מחזיר אותי אחורה לגיל 29 כשפתחתי את המקום".

למה אתה הכי מתגעגע, אולי לתור בכניסה?

"לא לא, ממש לא מתגעגע לתור בכניסה. תמיד הייתי נבוך מזה שאנשים עומדים בחוץ ומחכים, הייתי משתגע מזה כשהייתי רואה אנשים שמחכים ואני לא יכול לתת להם שירות. הדבר שאני הכי מתגעגע אליו זה לראות אנשים שיושבים פה במסעדה, חוגגים, מזמינים עוד צ'ייסר. לזה אני מתגעגע".