בלי הילדים, בלי הנכדים: ליל הסדר של הרב לאו
בבוכנוולד הוא החביא תפוחי אדמה בלי להבין למה, בתל נוף ערך סדר ל-1,250 אנשים צוהלים - ושנה אחר כך התמודד עם שתיקת המשפחות השכולות בפסח 1974. "השנה זהו סדר שונה מכל מה שהכרנו. הפעם אין איתנו אף אחד. הפעם לא אדבר עם האנשים אלא עם ההיסטוריה". הרב ישראל מאיר לאו בטור מיוחד ל-ynet
העם היהודי הוא עם של זיכרון מופלא. מה שלא יגידו עליו ולמרות כל החסרונות שיימנו, אי אפשר להתעלם מהעובדה המאלפת שהוא ניחן בזיכרון מיוחד במינו. זה גם מה שעזר במשך כל הדורות לקיומו ולייחודו.
- שירות עד הבית: מכירת חמץ ב-ynet
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. היכנסו >>
כולנו יודעים שהחג שלפנינו נקרא "חג המצות" ולא רק "חג פסח". כך הוא נקרא בתורה: חג המצות. ומהי מצה? כל סיפור המצות - יד או מכונה, רגילה או שמורה - הוא זיכרון דק של רגע אחד מלפני 3,400 שנה.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- מחפשים אופטימיות בזמן המגפה? חפשו אותה בהגדה של פסח/ y+
- השעירים לעזאזל שלנו: תפסיקו לתייג את החרדים / קרול נוריאל
- מתאבלים ביחד: מדליקים נר לנספים - פרויקט מיוחד
התורה מנמקת שגורשנו ממצרים, יצאנו בחיפזון, "ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". אבותינו האמינו שהקדוש ברוך-הוא ידאג לנו. הוא הרי שיחרר אותנו - והוא גם יפרנס אותנו. הם לא הכינו שום דבר מראש, אף לא סנדוויץ' אחד לדרך. כל כך במהירות יצאנו, עד שאפילו בצק שנאפה באותה שעה בתנור לא הספיק להחמיץ - ולכן לא אכלנו חמץ.
בגלל הדקה הזו, ועל מנת לזכור אותה, לשמר אותה, להנציח אותה, אנחנו מציינים כבר אלפי שנים באותו תאריך בדיוק, ליל חמישה-עשר בניסן, את חג המצות. הדבר הזה מלמד על דקות מיוחדת, על הזיכרון הפנומנאלי של העם היהודי, שמקיים אותו. זהו עם ששומר על זהותו בעקבות אפיזודה חד-פעמית של דקה.
הרב ישראל מאיר לאו(צילום: אלכס קולומיסקי)
כל העולם יודע שבפסח אוכלים מצות. יש כאלה שכל ה"יידישקייט" שלהם מתמצה במצה הזו. מה קרה? בסך הכל הבצק לא הספיק להחמיץ. לא איזשהו רעיון דתי תיאולוגי, לא עניין של השקפה או של אמונה, אלא פשוט דבר מציאותי פרקטי ביותר, לכאורה יבש, פרוזאי, אבל הוא שנותן לחג את תעודת הזהות שלו. הזיכרון של הפרט הזה מעניק לנו יציאה מעבדות לחירות, בדרך ובמשל ובהדגמה מוחשית של מצה - במקום "לחם אוכלה". זהו דבר חשוב ביותר.
הרעש המחריש ביותר - מול השקט הרועש ביותר
השנה נחגוג את ליל הסדר בתנאים שונים מאלה שהתרגלנו אליהם. אני, למשל, זוכר ליל סדר שערכתי בשנת תשל"ג בבסיס חיל האוויר (בח"א) 8 בתל נוף, ל-1,250 איש – משרתים ובני משפחותיהם, בהם 200 ילדי הטייסים שגרים בבסיס. הבטתי בהם ושאלתי: איך אשתלט על 1,250 משתתפים, גברים, נשים וילדים?
אתם שאלתם, הרב הראשי עונה:
כך ייראה פסח השנה | מיוחד ל-ynet
קובי נחשוני
איך עורכים ליל סדר כאשר כולנו נצורים בבתים? האם מותר להשאיר במקפיא פיתות שאגרנו למקרה של עוצר? היכן שורפים את חמץ? ומה לגבי שידור וידאו של התפילות והגדת הפסח? הרב דוד לאו עונה על כל השאלות סביב פסח בימי קורונה
"כבוד הרב, הסדר לרשותך ולשירותך", אמר לי. "עכשיו אתה בעל הבית". הוא התיישב לידי וליד קצין המנהלה, היינו שלושה על הבמה, ויכולתי לנהל סדר של שלוש שעות. הוא אמר לי עוד דבר: "אם אחרי הסעודה ואחרי חד-גדיא יפרוץ גם מעגל של הורה - זה יהיה ביטוי להצלחה שלך". וכך היה!
לעומת זה, הסדר השקט ביותר שהיה לי אי-פעם בחיים היה כעבור שנה, בתשל"ד (1974), מיד אחרי מלחמת יום כיפור. משרד הביטחון ביקש אותי לערוך סדר בבית החייל בשדרות ויצמן בתל אביב ל-600 איש ממשפחות שכולות. היו שם החל מזוג הורים לבן יחיד שנפל במלחמת השחרור, שמאז מלחמת העצמאות הם חיים שני אנשים לבד, בלי הילד, בלי נכדים, אין כלום - ועד לנשים אלמנות צעירות עם ילדיהן מאבא שנפל השנה במלחמה. מגיל 80 ו-90 ועד חצי שנה.
השקט שם היה החזק ביותר שאני זוכר. נכנסתי לאולם, כולם נעמדו, אבל איש לא פצה את פיו. כולם משפחות שכולות – הורים, אלמנות ויתומים, ליל סדר שלא שוכחים. לכאורה, היה צריך להיות הכי קל לערוך את הסדר הזה, בלי ההמולה ורעש הילדים מתל נוף, אבל פשוט לא יכולתי להתחיל.
אמרתי להם: "בואו, לפני שנקרא את ההגדה, השקט הזה שלכם צורם לי. הוא מפריע לי. זכרו שאנחנו בחג, ואנחנו יחד כולנו באותה סירה". התחלתי לשיר "הנה מה טוב ומה נעים" - וכולם לאט-לאט נסחפו איתי. עברנו לכל "שירי הסוכנות", "דוד מלך ישראל חי וקיים" ועוד, ורק אז, כשהרגשתי שכולנו משפחה אחת גדולה, יכולתי להתחיל את הסדר.
אולי לראשונה נעסוק בתוכן של ההגדה
שני הסדרים הקיצוניים האלה התקיימו בהפרש של שנה אחת בלבד, אבל היו אלה שני עולמות שונים. מצד אחד 200 ילדים - בני ובנות הטייסים, שעולים אל הבמה לשיר "מה נשתנה", ומצד שני אנשים שהתביישו לפצות את הפה, חשבו שצריך לשבת באווירה של שבעה, לא עלינו, של יתמות ושכול. אבל זה העם שלנו. זה אנחנו. השקט הזה מצד אחד - והרעש של הילדים בצד השני.
על שני הסדרים האלה סיפרתי כי השנה מחכה לנו ליל סדר מיוחד במינו שלא דומה לא לזה ולא לזה. הפעם אין איתנו אף אחד. נשב זוגות, לפעמים עם ילדים קטנים, מה שנקרא היום "המשפחה הגרעינית" - וזהו. ונשאלת השאלה: אז מה נעשה כל השלוש-ארבע השעות האלו?
התשובה היא שזו אולי הפעם הראשונה - אפילו בשבילי - להתעמק בטקס, בנוסח, בסגנון ובתוכן של ההגדה, במקום לעסוק בלחיים הוורודות של גבי ושל אורי ושל דני ושל מיכה. הפעם אני לא מתעסק עם אנשים ולא מדבר עם הילדים. הפעם אני מדבר עם ההיסטוריה של העם היהודי. "והיא שעמדה".
אשתי שואלת "מה נשתנה" - ואני מסביר לה. ופתאום אני שם לב למילים. כי בדרך כלל, כשהילדים שרים, אנחנו לא כל כך חושבים על מה הם שרים, אלא רק על עצם העובדה שהילד או הילדה עומדים על הכיסא. העיקר שהם אמרו עד תום את הנוסח, את הטקסט, והם יודעים אותו. יודעים לשיר.
אין סדר בבוכנוולד
השנה אני לא חושב על הילד והילדה, כמו שאני חושב על השאלה והתשובה. "עבדים היינו לפרעה במצרים", ואז "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ופה פתאום "אז ישיר" ואחר כך "נשמת כל חי" - ואז אני נזכר בלא-סדר של הדור שלי, כשאני הייתי ילד. אז לא היה לא סדר ולא מצות. אבל עכשיו אני מבין את המשמעות העמוקה של "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, ה' אלוקינו, ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח".
.jpg "הרב ישראל מאיר לאו. מימין: עוזב את מחנה הריכוז בוכנוולד")
הרב ישראל מאיר לאו. מימין: עוזב את מחנה הריכוז בוכנוולד
את המשפט הזה, מתוך תפילת "נשמת כל חי" - אומרים בכל שבת בבוקר בפסוקי דזמרה, אבל בליל הסדר הוא מקבל משמעות מאוד-מאוד מיוחדת, ואותי אישית הוא לוקח עשרות שנים אחורה, אל האמונה שאל"ף - תודה לך ה' שלא עזבת אותנו אז, ובי"ת - אל תשכח אותנו לנצח, כמו שלא שכחת אותנו אז. באופן אישי אני מרגיש כמי שהצטרף להיסטוריה של עם שעבר מצד אחד יציאה מעבדות לחירות - ומצד שני סבל נוראי שאין כדוגמתו.
שבכל דור דור:
חגיגות ליל סדר יוצאות דופן בהיסטוריה של העם היהודי
יוגב ישראלי
לכל אורך ההיסטוריה הקפיד העם היהודי לציין את פסח. לא משנה כמה קשה הייתה התקופה וכמה מורכבת הייתה החגיגה, יהודים לא ויתרו על החג - מהאנוסים במרוקו עד מלחמת העצמאות, מהשואה ועד הפיגוע במלון פארק. יצאנו למסע בזמן אל חמישה לילות סדר בלתי נשכחים כדי לזכור שגם אם קצת עצוב לנו עכשיו, המצב לא כל כך נורא
נפתלי היה בבלוק 62 או 59, אבל כשיצא לעבודה היה עובר תמיד דרך הבלוק שלי, שהיה ליד השער, שולף מתחת לחולצת הפסים שלו תפוח אדמה - ואומר לי: "לוליק, תשמור לי על זה". הוא היה ישן על דרגש עם עוד 13 אסירים אחרים יהודים, אבל לי היה מזרון וכך יכולתי להחביא את תפוח האדמה.
שאלתי אותו: "למה אתה מחביא? למה אתה לא אוכל את זה? תבשל לך איכשהו". והוא אמר לי: "טוב, אין לי זמן עכשיו להסביר לך. כשנצא מפה - ואני מאמין שיום ה' יבוא ובעזרת ה' נצא - אני אסביר לך". רק אחרי השחרור נודע לי מה זה פסח ומה זה חמץ, ושאוכלים תפוחי אדמה ולא אוכלים לחם.
נפתלי ניצל והיה הקונסול הכללי בניו-יורק, נפתלי לאו-לביא, וגם אני מילאתי תפקידים שמילאתי, ובעזרת ה' הקמנו משפחות ובנינו בתים. ועל זה אני אומר "לא עזבונו חסדיך".
זו המחשבה שלי בליל הסדר הקרוב. במקום לחשוב כל כך על הנפשות של המסובים, על "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח", נחשוב על הטקס, על התוכן, על הסגנון, על רוח הדברים ועל הזיכרון המופלא של העם היהודי, שהמצה השטוחה הזו מזכירה לו אירוע שהוא בפשטות הבסיס של היווצרותו לעם: יציאת מצרים.
הביא לפרסום: קובי נחשוני
לפנייה לכתב/ת 
הרב ישראל מאיר לאו
צילום: אלכס קולומיסקי
מומלצים
