הרגעים האחרונים: כך חיסלו את משפחתי בגטו ורשה
זו הייתה אמורה להיות מתנת יום ההולדת של היטלר: דו"ח שטרופ המתאר את חיסול גטו ורשה. אחרי מאבק ממושך קיבלה שושנה חן, כתבת "ידיעות אחרונות", אישור לבקר בחדר השמור בארכיון האמריקני, ולחזות בתיעוד התמונות והשעות האחרונות של בני משפחת אמה - היחידה ששרדה
אני עומדת מול אסופת הדפים המצהיבים ורגליי רועדות: הארכיון הלאומי האמריקני, לא הרחק מוושינגטון הבירה. כבר עשרות שנים שהוא שמור כאן, בתוך חדר מאובטח היטב, ואיש מבחוץ אינו מורשה לראותו. העותק המקורי של דו"ח שטרופ - סיכום מסע הציד לחיסול גטו ורשה. על כריכתו, בכתב גותי מוקפד, בדיו איכותית שיכלה לפגעי הזמן, מתנוססת הכותרת: Es gibt keinen juedischen Wonbezirk in Warschau mehr. "ורשה היהודית אינה קיימת עוד". במילים אלו שהדעת אינה תופסת, בישר הגנרל יירגן שטרופ (Jürgen Stroop) כי משימתו הושלמה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
היינריך הימלר, מי שהופקד על "הפתרון הסופי", עלעל בדפים הללו במו ידיו המגואלות בדמם של מיליוני יהודים. "המטרה הייתה להביא להיטלר מתנת יום הולדת שתשמח את ליבו", מסבירה ויקי לי, עובדת בכירה במעבדת השימור של הארכיון הלאומי. ידיה עטויות כפפות, בלי קשר לקורונה. דממה בחדר. אני מביטה בדו"ח ובצילומים המצורפים אליו - ולא יודעת את נפשי. שום צילום או עותק דיגיטלי אינו יכול להעביר את מה שמעביר המסמך המקורי. עולם שלם שאיננו עוד. חלומות שנגדעו. גברים, נשים וטף. חיי יום-יום. הווי ומסורת. גבורה ופחד. כאב והומור. הכול עלה באש. נורה. הושמד. והכול מתועד כאן. הביורוקרטיה של הרצח במלוא שפלותה.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- "שאלתי איפה אמא, והסוהרת אמרה לי: תביטי בארובות"
- יהודים עם עיניים כבויות: המסע לטרנסניסטריה
- "המגף של מנגלה לנצח על הבטן שלי - אבל ניצחתי"
ובתוך כל אלה, משפחתי שלי. מאבק ממושך במערכת הנוקשה של "הארכיון הלאומי האמריקני" הסתיים ב-13 בפברואר בהגשמת חלום בן שנים רבות: לראות את הדו"ח המקורי ואת אסופת הצילומים שצורפה אליו. בשתיים מהתמונות אני נתקלת מיד עם כניסתי לחדר שבו נשמר דו"ח שטרופ, בארכיון השוכן בקולג' פארק, עיר אוניברסיטאית מנומנמת ליד לוושינגטון. התמונות מונחות על גיליונות קרטון גדולים בצבע לבן. אני לא מצליחה לעצור את הדמעות.
חורבנו של עם בעדשת המצלמה
הצילומים האלו מלווים אותי מאז ילדותי, אך זו הפעם הראשונה שאני רואה את העותקים המקוריים שלהם. "רבנים יהודים" - "יודישע רבינר", כתוב מתחת לכל אחד מהם בגרמנית, בכתב קליגרפי עדין מוקפד. פיזית הם קטנים מכפי שחשבתי. בעיניי תמיד היו גדולים מהחיים.
אני מביטה באחד מהצילומים: קבוצת חסידים מגודלי פאות וזקנים בגטו ורשה. השל רפופורט, שהיה מנהיג הקבוצה; שאול טייטלבוים, גיסה של אמי; דוד שימן, בעלה. כולם נרצחו דקות ספורות לאחר שצולמה התמונה. בצילום הם עומדים זקופים, מישירים מבט. מאיפה האומץ? ומולם יורגן שטרופ, הגנרל שהגיע לוורשה ב־17 באפריל 1943 וכעבור קצר יותר מחודש, ב־24 במאי, סיכם בדו"ח הזה את "יבולו" בדייקנות מקפיאת דם: 50,065 יהודים שנרצחו או נשלחו למיידאנק וטרבליקה ועוד 5,000־6,000 שנהרגו בהפצצות ונשרפו חיים. "אי אפשר לספק מספר מדויק", כתב בטון מתנצל.
לצידו של שטרופ בתמונה – יוזף בלושה (Josef Blösche). רוצח נתעב, "פרנקשטיין", כך כינו אותו בגטו, שלא הצליח לשחזר במשפטו כמה יהודים הרג ביריות. אותו בלושה גם מופיע בתמונה המפורסמת של הילד מגטו ורשה. ועוד רוצח אחד מופיע בתמונה, היינריך קלאוסטרמאייר שמו.
"כל בעלי הזקן לשורה הראשונה"
שתי התמונות הן חלק מלקט מצמרר של צילומי גטו ורשה בחורבנו. 220 תמונות צילם פרנק קונרד, הצלם הצמוד של שטרופ. "לדו"ח הסופי נבחרו 53 הצילומים שנתפסו בעיניו כמשפילים ביותר", מסביר פרופ' דן פורת, מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, שחקר את הצילום המפורסם ביותר באסופה – תמונת הילד שידיו מורמות אל על בפחד. גם היא שמורה כאן, בארכיון הלאומי האמריקני.
אמי זיכרונה לברכה, בלה בר לבית שרפהרץ, היא היחידה ששרדה מתוך הקבוצה הזאת של עשרות חסידי גור בגטו ורשה, שישבו ולמדו גמרא בעליית גג מוסתרת. קראו להם "הפראים" וגם "מתיסובצ'ים". "פראים" - כי הפרו את חוקי הגסטפו, ו"מתיסובצ'ים" - על שם מתתיהו גלמן הי"ד, מנהיגן של עשרות קבוצות חסידים דומות בגיטאות פולין, שלמדו תורה במחתרת תוך סיכון חייהם ושמרו על לבוש חסידי מקורי.
"הבונקר שלנו (כך כינו את עליית הגג – ש"ח) החזיק מעמד עד הרגע האחרון", העידה אמי. "הגרמנים לא היו מסוגלים לגלות אותו אפילו אם היו הופכים את כל הגטו. רק כאשר הגטו החל לעלות באש, נאלצנו לעזוב את המחבוא. קצין גרמני גבוה הופיע ברחוב וקרא לעבר ר' השל: 'דו ביסט א ראבינער?' - אתה רב? אחר כך ניגשו עוד קצינים וחיילים וצעקו: 'כל בעלי הזקן שיתייצבו בשורה הראשונה'. הקצין הגבוה (אמא לא ידעה שזהו שטרופ) צווח וזעם: 'בגללכם לא יכולתי לחסל את הגטו, יש לי תפקידים דחופים יותר'. הקצין ניגש אל בעלי ופקד: 'קום יודה'. 'בוא יהודי'. רציתי ללכת אחריו, אבל בעלי לא הניח לי. 'אני מאמין בהשגחה פרטית', אמר, 'ואת בוודאי תישארי בחיים. לכי מכאן, חבל על כל רגע'. חייל אחר הנחית עליי מהלומה בקת הרובה שלו ומיד נלקחתי לעבר השני של הרחוב. משם הובלנו כולנו לאומשלאגפלאץ".
היהודי שתיעד
התוודעתי לתמונות האלו לראשונה בגיל שמונה או תשע, כאשר משה פראגר דפק על דלת ביתנו וביקש לדבר עם אמי. פראגר ז"ל, חרדי מוורשה, עיתונאי וסופר, היה חלוץ החוקרים שתיעדו את גבורתם של שומרי המצוות בשואה. הוא זיהה באחד הצילומים את אחיו שנספה, אבל תמונת החסידים שעומדים מול שטרופ טרדה במיוחד את מנוחתו. "ידעתי שגדולי הרבנים וחשובי האדמו"רים בפולין גילחו את זקניהם ופאותיהם לבל יזהו אותם הנאצים בקלות", אמר. "המרצחים הנאצים חיפשו תמיד את הרבנים כדי להתעלל בהם. מניין התייצבו לפתע פתאום לנוכח המצלמה הנאצית טיפוסים חסידיים לבושי קפוטות ארוכות ושחורות ועטורי זקן ופיאות?"
הצילום הפך מאז לאייקון, פורסם בספרים רבים ומתנוסס במוזיאונים להנצחת השואה בארץ ובעולם, אך העותק המקורי נותר צפון בארכיון יחד עם הד"וח עצמו. "זהו מסמך שלא נגעה בו יד אדם מאז משפטי נירנברג, מלבד לעובדי הארכיון הלאומי או אנשים בעלי סיווג ביטחוני גבוה מהמערכת האמריקנית - ואת הצלחת", אומרת לי אונאונה גואיי, עובדת ארכיון בכירה. היא ועוד ארבע עובדות ניצבות סביב השולחן הענקי כמשמר כבוד. "אנחנו משתתפות באבלך", הן אומרות לי. זה נוגע ללב.
"אין ספק שקיים סוג של כאב לצד תחושת החמצה על שלא זכיתי להכיר את הגיבורים שבצילום. כולם נרצחו לפני שנולדתי, לכן קשה לי לדבר על אבל אמיתי", אני מסבירה להן. "התחושה העיקרית שלי היא תחושת ניצחון. איפה הרוצחים האלה ואיפה אני? שטרופ נתלה מול גטו ורשה החרב. בלושה, שהקים חיים חדשים כוזבים ואף הביא לעולם ילדים, נתפס והוצא להורג במזרח גרמניה. ואילו אמי הקימה משפחה ענפה לתפארת בארץ ישראל. עולמות החסידות והתורה שוקמו והם חיים וקיימים, כולל הלבוש והמראה המקורי".
כשבועיים לפני שצולמו התמונות ניהל הרב השל רפפורט הי"ד, ראש ה"חדרים" של גור בוורשה, את הסדר האחרון בגטו. את נאומו האחרון, נאום עידוד להולכים למות על קידוש השם, סיים בהבטחה: "אל לנו לדאוג חלילה לקיומו של כלל ישראל. גם אחרי האינקוויזיציה בספרד נשאר כלל ישראל חי וקיים. העיקר שאנו נתמסר על קידוש השם ובזכות זה יוסיף כלל ישראל לחיות ולהתקיים לנצח". והוא צדק, אני אומרת לעובדות הארכיון, שאינן מסתירות את התרגשותן.
"שתי התמונות שבהן מצולמים 'רבנים יהודיים' – קבוצה של יהודים שבאביב 1943 עדיין שמרו על זקן ופאות ועל לבוש מסורתי - הן עדות לתופעה מדהימה שלא תמיד נותנים עליה את הדעת: קיומן של קבוצות בתוך הציבור האורתודוכסי שקיימו באופן מחתרתי אורח חיים דתי לאורך חודשים ושנים", מסבירה לי פרופ' חוי דרייפוס, ראש המכון לחקר יהודי פולין באוניברסיטת תל אביב וראש המכון לחקר השואה בפולין ב"יד ושם". "ההקרבה ותעצומות הנפש שנדרשו מהם הייתה אדירה. הודות לעדות של אמך אנחנו יכולים לזהות אותם. זה סיפור חשוב מאוד שבעבר לא ניתן לו דגש מספק. כשליש מיהודי פולין טרם השואה היו אורתודוכסים. אך בתיאור חיי היום-יום של יהודים בשואה, סיפורו של ציבור זה נדחק לא פעם הצידה".
"העפנו את בית הכנסת"
אנחנו מביטות בדו"ח. עובדת הארכיון ויקי לי מעבירה דף-דף. לי אסור לגעת. עשרות עמודים. דיווחים יומיומיים שמסר שטרופ למפקד האס-אס והמשטרה הגרמנית בפולין, פרידריך ווילהלם קרוגר, כולל מספרם המדויק של היהודים שנרצחו או נשלחו למחנות מדי יום ביומו. "הפצצנו והעפנו את בית הכנסת", מתאר שטרופ את היום שבו הושלם חיסול הגטו.
אני מבקשת לראות את הדיווח מ־5 במאי 1943, "ראש חודש אייר, היום שבו יצאנו מהבונקר", כפי שסיפרה לי אמי. "חשפנו במהלך היום כמות מכובדת של בונקרים, הודות ליכולת המעקב הטובה של אנשינו ולהלשנות", כותב שטרופ. "40 מהבונקרים הושמדו. תפסנו מספר רב של יהודים: 1,070". אחת מהם היא אמא שלי. "ירינו ב־126", מוסיף שטרופ. ביניהם בעלה, גיסה וידידים.
הדו"ח מעיד על שיתוף הפעולה מצד הפולנים. "רוב האוכלוסייה הפולנית מסכימה עם הפעולות שנקטנו נגד היהודים", מדווח שטרופ. "הוצא אישור למשטרה הפולנית לקבל שליש מרכושו של כל יהודי שנתפס והפולנים מתאמצים להביא למשרדי כל יהודי שהם מוצאים בעיר, כי הם מלאי אמביציה להרוויח את הפרמיות".
להיות בת של גיבורים
חודשיים נאבקתי כדי לראות את הדו"ח ואת התמונות. חודשיים נבעטתי בנימוס מפקיד לפקיד. המסמך חסוי, הסבירו לי. גם לחוקרים אין גישה אליו. "נבצר ממני להבין מדוע העם האמריקני, ששיחרר את אמי ממחנה הזוועות בגרמניה אחרי שהגיעה לשם בצעדת המוות, מונע ממני, בתה היחידה, לראות, להתרשם ולכתוב על תמונות ומסמך יוצאי דופן?" כתבתי להם. "לשיטתכם אפשר לסגור את מוזיאון הלובר, ולהפנות את כל מי שרוצה לראות את המונה ליזה לצפות בה במחשב".
ההתעקשות השתלמה. ההנהלה הבכירה עורבה. האישור ניתן. מסלול האישורים והמיון הביטחוני שעברתי היה הקפדני ביותר שעברתי מעודי. אוסרים עליי לצלם. להכניס עט. מחשב נייד, סלולרי, פנקס. בידיי רק דפי התרגום לאנגלית שאיש ביטחון מחתים אחד אחד. "צדקת במאבקך", אומרת לי מרים קליינמן מחטיבת הדוברות של הארכיון, המתלווה אליי. "למסמך דיגיטלי אין את הכוח שבראיית המסמך המקורי".
שלוחת הארכיון הלאומי בקולג' פארק נפתחה ב-1994, אחרי שהבניין המקורי בוושינגטון היה צר מלהכיל את כל המסמכים והחפצים. ארבעה מיליארד מסמכים שמורים כאן, רובם באגף שגודלו כמגרש כדורגל אמריקני וחלקם הקטן במתחם כספות הנגיש לחלק קטן מהצוות. וגם סרטים, מיקרופילם, קלטות, דיסקים וחפצים בעלי חשיבות היסטורית – בהם הכדורים שהרגו את הנשיא ג'ון קנדי, החולצה ספוגת הדם שלבש ביום הירצחו והבגדים שלבשה ג'קי קנדי בזמן הרצח.
אחרי שעה וחצי מרגשות של עיון במסמכים ממתין לי ליד המעלית ריצ'רד פאוזר, מנהל אגף המסמכים. "באתי להצדיע לך ולהביע את הערכתי. את אישה אמיצה, בת של גיבורים", הוא אומר. אני המומה. והוא ממשיך כשדמעות בעיניו: "סיפור משפחתך ריגש אותנו. כבוד היה לנו לארח אותך ולשמוע מכלי ראשון את סיפור הגבורה". בת למשפחת גיבורים אמר האיש, וצדק. במבחן הזמן ניצחנו את גנרל יורגן שטרופ. מתנת יום ההולדת של היטלר כלואה בכספת. הרוח של ורשה היהודית עודנה חיה.
לפנייה לכתב/ת 
