"שאלתי איפה אמא, והסוהרת אמרה לי: תביטי בארובות"
בגיל 92 מגדי לא שוכחת את הצעקות, לא את ההשפלה והעירום - ובעיקר לא את הרגע הבודד שבו אמא שלה נעלמה לה על הרציף באושוויץ. שנים אחר כך היא חוזרת ומספרת את סיפורה לבני נוער, חיה שוב את אותם הרגעים: "לא נפרדתי מאמא שלי. לא קיבלתי ממנה את החיבוק האחרון, את המבט, משהו - שתהיה לי צידה לחיים"
מגדי (אסתר) אונגר יושבת בסלון ביתה שבמושב הדתי ניר גלים. כבר כמה שבועות שהיא מסתגרת מהעולם, שומרת על חייה, מתגעגעת. היום (ג') פתחה צוהר. חלון קטן באפליקציית "זום", שדרכו העבירה את סיפור חייה הקשה. הילדות האבודה בין הארובות של אושוויץ, בפרויקט של בית העדות להנחלת זיכרון השואה והליגה נגד השמצה. "אני אדמיין את את הקהל איתי", היא אומרת לי בשיחה מוקדמת יותר. "אני פשוט חייבת להעביר את הסיפור שלי, ואעשה כמיטב יכולתי שאנשים ירגישו קרובים אליי".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
לפני 92 שנה נולדה מגדי בכפר קטן בהונגריה, בת ליולה ואילונה, שחבקו שתי בנות. כשהגרמנים פלשו למדינה בשנת 1944, היא מעידה, הייתה בסך הכול ילדה, ומאושרת למדיי. על אף שגדלה במשפחה דתית, בחרו הוריה לשלוח אותה לבית ספר שבו למדו גם תלמידים לא יהודים. עוד טרם יותירו זוועות הפלישה להונגריה חותם בל יימחה בנפשה הצעירה, ראתה מגדי הקטנה כיצד שמשות החנות שבבעלות הוריה מתנפצות לרסיסים בליל הבדולח, שנת 1938.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- יהודים עם עיניים כבויות: המסע לטרנסניסטריה
- הילד ששרד עם הפרטיזנים: "כשהנאצים נכנסו, מחאנו כפיים בהתלהבות"
- "המגף של מנגלה לנצח על הבטן שלי - אבל ניצחתי"
מיד לאחר שנכנסו הנאצים להונגריה, נלקחה המשפחה לגטו נויטבאורט. המלחמה כבר התקרבה לסופה, והנאצים רצו לסיים את המלאכה כמה שיותר מהר. זמן קצר בלבד שהתה המשפחה הקטנה בגטו, לפני שהועלתה על הרכבת מזרחה.
"אמא פשוט נעלמה לי"
מגדי, אז בת 16, זוכרת היטב את הנסיעה ימים ארוכים ברכבת הצפופה והחנוקה, בקרונות משא המיועדים לבהמות. כאשר נפתחו הדלתות באושוויץ, ביקשה ממנה אמה לראות מה עם הסבא שהוכנס לקרון אחר. "לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותם", היא מספרת בקול רועד. "הקהל כנראה דחף את אמא שלי ואחותי קדימה כשהלכתי לחפש את סבא שלי, וכשחזרתי למצוא אותן - הן לא היו שם יותר.
"את אמא ואחותי שלחו לצד שממנו איש לא חזר. גם אני ואחותי הגענו לאס-אס. הוא שאל אותי בת כמה אני, אבל לא הצלחתי לענות. הייתי כל כך מפוחדת ומבולבלת מכך שלא מצאתי את אמא שלי. אני לא נפרדתי מאמא שלי. לא קיבלתי ממנה את החיבוק האחרון, את המבט, את החיוך, משהו – שתהיה לי צידה לחיים. היא פשוט נעלמה לי".
לא היה למגדי זמן רב להסס, חברה בת אותו הכפר שקלטה אל המצוקה שלה, צעקה לעברה: "בואי לכאן". בפתיעת-מה היא מספרת: "ונתנו לי לגשת אליה.ניגשתי אליה ועמדתי עם אלה שנדונו לחיים. הכניסו אותנו לאולם גדול שלא היה בו כלום לבד מכמה מתלים. החיילים הגרמנים צעקו עלינו בצעקות נוראיות להתפשט, להישאר רק בנעליים. אף אחת לא זזה. אף אחת לא האמינה שצריך להתפשט. היו שם נשים מבוגרות וצעירות כמוני. וכשראו שאנחנו לא מצייתות, הכניסו פנימה בחורים יהודים במדי פסים, שמרו לנו בשפה עדינה וביידיש שאין לנו ברירה. התפשטנו והבנו את תפקידם של המתלים הקטנים.
"הם הורידו מאיתנו את כל השיער מכל הגוף, וזרקו עלינו בגד ישן. לאחר מכן לקחו אותנו לצריף שלנו. שוב הכניסו אותנו לאולם גדול, אבל מלא בכל כך הרבה בני אדם - שלא נותר מקום. בקושי רב לשבת. וכאשר הגיע הלילה והעייפות גברה נאלצנו לישון כך שכל אחת שמה את הראש בישבן של השנייה".
"הביטו אל הארובות"
למחרת בבוקר קמו האסירות לשחר קר מאוד. מגדי ועשרות הנשים שהיו איתה, חלקן מבוגרות וחלקן ילדות, פנו למפקדת היהודייה שלהן: "שאלנו אותה מה קרה ליקרים שלנו. היא אמרה: 'הביטו אל הארובות – כבר אתמול הם יצאו דרכן'. ואף אחת מאיתנו לא הייתה מוכנה להאמין לה".
באושוויץ לא היה זמן לאבל. "מהר מאוד למדנו שאסור להתלונן, כי כל מי שהלכה למרפאה מעולם לא חזרה. עשינו את הצרכים שלנו בתעלה ענקית, אחת לעיניי השנייה. הנאצים עשו הכול על מנת לבייש אותנו. בקושי אכלנו ואיבדנו את המחזור החודשי שלנו".
מגדי מספרת כי פעם בשבוע עשו להן סלקציה – מי לעבודה ומי להשמדה. "אם יש משהו שמלווה אותי תמיד, זו ההשפלה שחוויתי, שעשו הכול על מנת לבייש אותנו כשהיינו עירומות".
"המפקד הבטיח שימשיכו לרדוף אותנו"
חודשיים וחצי אחר כך נשלחה מגדי מאושוויץ לבית חרושת בגרמניה, שבו נאלצה לעבוד שעות ארוכות בתנאים קשים מאוד. "12 שעות או ביום או בלילה. היה לנו מפקד אכזר שהרביץ לנו בצורה נוראית". שם גם גילתה, באפריל שנת 1945, כי המלחמה עומדת להיגמר. "אני זוכרת שמפקד המחנה שלנו עשה מסדר גדול, ואז אמר שהמלחמה עומדת להסתיים, אבל לא עבורנו. הוא אמר: 'אנחנו נדע תמיד את המקום והזמן כיצד להשמיד אתכם. ואז החליטו להוציא אותנו לצעדה שקיבלה לאחר מכן את השם הנוראי, 'צעדת המוות'".
"מי שלא יכול היה להמשיך ללכת וישב בצד הדרך, מצא במהירות את מותו", היא מספרת. "הייתי בת 17, ואחרי שבועיים, כשכבר הייתי מיודדת עם כמה נשים ובנות, החלטנו שאנחנו לא מקשיבות לגרמנים, ובורחות. החלטנו להתחבא, ונותרנו במחבוא לאחר שהייתה עצירה. הצעדה הייתה אמורה להמשיך בבוקר, ואנו לא יצאנו עד הצהריים. ראינו מולנו חיילים רוסים – והבנו שאנחנו משוחררות".
בשלב הזה מגלה מגדי כי איש מבני משפחתה לא שרד. בודדה היא מתחילה במסע עלייה לארץ ישראל, במסגרת ההכשרה של תנועת הנוער "בני עקיבא". בארץ היא התיישבה במושב הדתי השיתופי ניר גלים, ליד אשדוד. "הגשמתי את החלום שלי כשהגעתי לישראל, והתחתנתי", היא מספרת. "התחתנתי כשהייתי ב'בני עקיבא', וגם בתי ונכדתי התחתנו כשהן היו ב'בני עקיבא', ולכן אני תמיד אומרת לנוער שמקשיב לי – רוצו ל'בני עקיבא', כי הוא השדכן הטוב ביותר".
סגירת מעגל על אדמת אושוויץ
כיום היא אם לארבעה, סבתא לעשרה נכדים וסבתא-רבתא ל-16 נינים, שבהם לא פגשה מאז פרוץ משבר הקורונה. "אנחנו הולכים בשביל ארוך שרובנו בו לבד, ואני מתמודדת עם הקורונה כמו כולם - אבל יש לי תקווה גדולה שבמצב הזה נתחיל לחשוב יותר על הזולת", היא אומר. "אני חושבת שנצא מזה קשובים יותר, טובים יותר. אני מקווה שאלוהים ייתן לי את היכולת להתגבר על הקשיים".
בהמשך החיים, היא מספרת, שבה לאדמה הארורה ההיא כדי לסגור מעגל. "כשחזרתי לראשונה לפולין לאחר השואה, התרגשתי מאוד כשהגעתי לאושוויץ. אני זוכרת שעמדנו שם על הרמפה, ואני הרגשתי כאילו אני פוגשת את אמא שלי מחדש. אמרתי לה: 'אמא, אני כאן, והתלבשתי יפה לכבודך. באתי להגיד לך את אותו ה'שלום', מה שנבצר ממני לומר לך באותם ימים, כאשר לא ידעתי שנצטרך להיפרד ברכבת".
לפנייה לכתב/ת 
