שוויון בין הילדים בבית - אפשרי?
שלומית בן ג'ויה חשבה שהיא מצליחה לשמור על שווין בין הילדים בעבודות הבית, עד שהגיע משפט אחד מהבת שלה שהוביל לחשיבה מחודשת
"שיר, עשי טובה ותלי את הכביסה. המכונה בדיוק סיימה, בסדר?" אני אומרת לה ומסתכלת על הילדה שצמחה לי בבית. תכף בת 12 וכבר עוברת אותי בחמישה ס"מ. היא מסתכלת עליי במבט מפונק ואני רואה שהיא לגמרי רואה אותי, גם בימי הקורונה המתישים.
האמת? תמיד היא ראתה. כבר בגיל שלוש היא הייתה פונה אליי ואומרת - "אמא, אני רואה שקשה לך" למרות שממש לא התלוננתי, והייתה עוזרת לי עם אחיה הקטן ממנה בשנתיים, כמו אמא קטנה. מאכילה אותו ומנגבת לו את הפה עם מגבון, מדברת איתו ומספרת לו סיפורים בתיאטרליות מוגזמת של ילדה קטנה-גדולה.
גם הפעם היא אומרת - "טוב אמא, אבל אחרי הסרטון", ואני יודעת שיש על מי לסמוך ושאחרי הסרטון היא תקיים את ההבטחה. ילדת "שגר-ושכח", אני קוראת לה בלב, וכל יום, באמת כל יום, אני מברכת את ברכת "ברוך שעשה לי שיר (בלב)!", כי נראה לי שכמו שכל ילד צריך אמא שתאמין בו, גם כל אמא צריכה ילד שיראה אותה.
כמה דקות אחר כך היא ניגשת אליי ואומרת - "אמא, אני אתלה את הכביסה, אבל תשימי לב שבזמן האחרון רק אני עוזרת בבית", ונותנת בי מבט נוקב שאומר לי, אני אמנם חמודה אבל בטח לא פראיירית, וככה תוך שנייה אני בתוך משחק תפקידים מהופך שבו היא האמא ואני הילדה שמבינה שאני צריכה לחשוב טוב-טוב על מעשיי.
אני מיד מתבאסת, כי ברור לי שהיא לגמרי צודקת. נתפסתי על חם. אני באמת מבקשת ממנה יותר לאחרונה. מה שבעיקר מבאס אותי זה ששוב נכנעתי לעובדה שפשוט הרבה יותר קל לבקש ממנה מאשר מאחיה הגדול, ובחרתי בדרך הקלה והלא הוגנת, כי בחיי שאין לי כוח לבקש עשר פעמים, ולהתווכח, ולוודא שהעבודה באמת נעשתה.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
מעבר למקום הזה של תסמונת "הילד הנוח והמרצה" שאני כל כך נזהרת ממנה בתור אמא, יש כאן מקום נוסף שמקפיץ אותי לא פחות. איך נאמר זאת בעדינות? היא פשוט בת. בת בין שני בנים. בת במאה אחוז, עם כל מה שכרוך בדעות הקדומות על בנות. היא אימהית, מטפלת מלידה, אוהבת את המטבח, תקתקנית-על, אוהבת (וגם יודעת) לנקות ולסדר, רגשנית ורגישה. כמעט כל מה שאני לא הייתי בגילה.
הבן הבכור שלי, זה שנעלמו עקבותיו מתחילת תקופת הקורונה, שמגיח מהחדר שלו רק לכיוון המטבח או האמבטיה, ומדבר רק עם חברים וירטואלים (שסוף-סוף הוכיחו את עצמם כיעילים במיוחד בימים אלו) הוא לגמרי בן, לפי ההגדרה המילונית של השיח' הסעודי מלפני 200 שנה. הוא שונא את עבודות הבית, מספיק לראות אותו מחזיק מטלית מטבח ולהתפוצץ מצחוק (כי לא, לא אוחזים במטלית רק בקצות האצבעות, חמוד, זה פשוט לא עובד), ובאופן כללי כל הקטע המתיש הזה של "לעשות דברים" ממש לא מדבר אליו. הוא כאן כדי ליהנות. מה לא ברור?
לפני שלוש שנים, במסיבת יום הולדת 40 לאחי האהוב, עמדתי והקראתי ברכה צינית ומצחיקה על "הנסיך" של אמא שלי, זה שלא הזיז כפית בבית, לא כי הבית שלי היה שוביניסטי חלילה, אלא בגלל ש"פשוט לא הייתה לו מסוגלות, למסכן" (הילד מחונן, כן? יכול ללמוד שפות תכנות שלמות לבד, אבל ללמוד להחזיק מטלית? גדול עליו). כולם התגלגלו מצחוק.
פעם חשבתי שזה עניין של תרבות, אבל מהר מאד התבדיתי, זה גם עניין של אופי של הילד וגם כנראה יותר עניין של היסטוריה ומעמד האישה שהיה פעם מעמד הבלטה במטבח, פשוטו כמשמעו. הבית שבו גדלתי באמת לא היה לגמרי שוביניסטי בהגדרה. אמא שלי עבדה, אבא שלי השתתף בכל עבודות הבית, אם כי פחות מאמא שלי, ולמזלנו הרב היא בישלה, כי הצד הקולינרי של אבא שלי לא היה מהמפותחים יש לאמר.
שוויון בעבודות הבית
אני ממש זוכרת את עצמי מתלוננת על אח שלי באוזני אמא שלי, וטוענת שזה לא פייר שרק ממני מבקשים לעשות דברים בבית (למען ההגינות, לא עזרתי עשירית ממה שהבת שלי עוזרת היום, והתלוננתי יותר ממנה). הבטחתי לעצמי שהבית שלי יהיה אחר, כי יש כאן עוול (לא מכוון) של דורות שחייב להיות מתוקן. תבניות על תבניות שחייבות להישבר, כי אנחנו כבר לא שם. או אם לדייק, אנחנו לא רוצים להיות שם. אנחנו רוצים להתקדם.
לטורים הקודמים:
ובאמת, בשנים האחרונות, אני ממש משתדלת לשמור על השוויון הזה בעבודות הבית, למרות שלפעמים הניהול של כל הדבר הזה מתיש אותי יותר מעבודות הבית עצמן. ואכן, בשנים האלו הרבה תבניות נשברו. רובן, אגב, תבניות אמיתיות של המטבח, אבל נשבעת שזה ממש משתלם, כי כשהבן שלי תולה את הכביסה אני כבר כמעט לא צריכה ליישר שום דבר.
למדתי שיש דברים שהוא ממש שונא (כמו לשאוב את הבית) ויש דברים שהוא פחות שונא (כמו לפנות את המדיח), אז לרוב אני פשוט נותנת לו את מה שיותר קל לו, כי את הקרבות שלי אני בוחרת היטב, ובסך הכל יש התקדמות חיובית אל המטרה הסופית.
מה שכן, יש לי פה ושם מעידות, שבהן אני נופלת אל המקום הקל יותר, בטח בימים כאלה שכולם מותשים מהכלום שבאוויר, אין כבר כוח להתווכח ויש רצון עז לזחול חזרה לנטפליקס לאיזה בינג' מטורף.
ונראה לי שזה העניין בדיוק, דווקא בימים כאלה שבהם קל ליפול למקומות של הוויתור העצמי, המקומות הנוחים שלנו, מחוסרי החיכוך עם העולם ועם עצמנו, זה הזמן לא לוותר, להיות בסופר-מודעות אל המקומות האלו (שלרוב עבדנו עליהם קשה מאוד), ולנצח את המצב למרות האתגרים. ועכשיו, תאחלו לי בהצלחה, כי אני הולכת לנהל שוב את שיחת ה"אתה חלק מהבית הזה" עם הבן הבכור שלי.
הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)
לפנייה לכתב/ת 
