מיילדת בימי קורונה: "למה הטוב הזה קורה רק במצבי קיצון?"

כשהתחיל משבר הקורונה הייתה אווירה קשה שאי אפשר להתחמק ממנה: עננים שחורים של חוסר ודאות, דאגה וחשש מתחשרים באופק הממש קרוב. באמת נעבוד 12 שעות רצוף? באמת נהיה ממוגנות כל הזמן? ואם נחשף? ואם נחלה?

החיים נעשו קצת דומים לסרט, ואם כבר לסרט, אז ל"שר הטבעות". חבורת הוביטים אמיצים שהולכים ללב הסכנה, עוזבים בית נעים ושליו, וקרבים מרצונם החופשי לכל מה שמסוכן, קשה, מתיש ומפחיד. הוביטות, למעשה.

להוביטות האמיצות, חברותי בחדר לידה, יש בתים נעימים וילדים קטנים ומשפחה. אבל כולנו התייצבנו בלב שלם לעמוד במשימה: אין הוביטים אחרים. אין מישהו אחר. זה שלנו!.

לילך חדור הלפרין. "הבנתי שאנחנו הקומנדו"(צילום: רפי קורן)

ברגע בו בית החולים הפעיל את שגרת החירום, הסתובב לי איזשהו סוויץ' נפשי ומשהו מדהים קרה. הבנתי שיש מלחמה והבנתי שאנחנו הקומנדו. חדר לידה שלנו הוא היחידה המובחרת כי פה כל טעות בזיהוי עלולה לגרור שרשרת הדבקה פוטנציאלית.

קראו עוד:

מה עובר על אישה אחרי לידה בימים אלו?

"כשהודיעו לי שאני מפוטרת - הגשמתי חלום"

"זו לא חופשת לידה, זה טירוף"

מבצע לוגיסטי בסדר גודל עצום רקם עור וגידים תוך ימים בודדים, והופה - הנה היא ניצבת - יחידת " יהלום" החדשה, לקבלת יולדות חשודות בקורונה. פשוט מחלקה חדשה שנבטה כמו צמח מאגדות האחים גרים, יומיים וחצי, ובום - האפונה הזאת בגובה של עץ, עם ציוד ומכשור ומערך לוגיסטי, חשיבה, תכנון וארגון, שבזמנים רגילים היה לוקח שבועות וחודשים להקים מאפס לרמה תיפקודית.

ברמת הטיפול היומיומי, אומנם נעטפנו בחלוקים ובמסכות, אבל למרות תחושת הריחוק שעלולה הייתה להיווצר מול המטופלות שלנו, באורח קסם הרגשו רק הכרת טובה, עידוד, פירגון ושיתוף פעולה שטרם נראו כמותם במיון יולדות ובחדרי הלידה מצד היולדות והמלווים.

שיתןף פעולה שטרם נראה כמותו(צילום: אלבום פרטי)

לכל מטופלת חדשה דאגתי להציג את עצמי היטב כי לא שומעים טוב דרך המסכה, ולחייך חיוך רחב מאד כי היולדת הכאובה והמבוהלת שפנתה לעזרתי לא יכולה לראות את פני, אבל את החיוך שבעיניים, המסכה לא תצליח להסתיר.

המלחמה הזאת חשפה את כל מה שטוב במערכת הבריאות. לא הייתה שום סחבת, שום בירוקרטיה, ותוך זמן קצר היו הנחיות ברורות, נהלים, הצוות חולק לשניים וסידור העבודה מנע חשיפה מיותרת שלנו בתוך הצוות למניעת הדבקה.

המון יצירתיות, רצון טוב ועזרה הדדית, שיש אצלנו תמיד, התעצמו וצבעו את הימים הארוכים והמשמרות האינסופיות בצבעים אופטימיים: שרנו יחד שירים, צילמנו סרטונים מצחיקים, קיבלנו המון אוכל כתרומה מגופים התנדבותיים; ואוכל זה תמיד מאוד מעודד. קבוצת הוואצאפ המחלקתית מעולם לא היתה משעשעת ומרימה יותר, והתמיכה המרגשת שקיבלנו מהציבור הרגישה כמו החיבוק שכל השנים מערכת הבריאות כמהה לו, ומעולם לא קיבלה.

"המצב יצר המון יצירתיות"(צילום: רפי קורן)

לו יכלה המערכת לדבר, אלו היו מילותיה: "אזרחי ישראל היקרים! תודה שאתם רואים אותי, תודה שאתם מעריכים את המאמץ שלי! אני פה בשבילכם. כל יום, כל היום. כל השנה - בחגים, בלילות, בגשם, בחמסין, כשאין לי מצב רוח, כשאני עייפה, כשעמוס לי, כשיש משבר בריאותי עולמי ואני יוצאת מגדרי לשמור עליכם.

"תושבי ישראל, יהודים, ערבים, נוצרים, דרוזים, כל מי שחי פה, כל מי שנזקק לשירותי, חיי כולכם יקרים לי מפז ואין יוצאים מן הכלל. כל אחד ואחת מכם יקבל את מה שהוא צריך על מנת להיות בריא - ואם צריך להפוך את העולם לשם כך, זאת אעשה - אתן לכם את כל כולי.

"ואולי נפתח דף חדש במערכת היחסים ביננו, ולא נתקל עוד במקרים של אלימות כלפי אנשי צוות, מקרים שמייאשים ומורידים את כוחם של האנשים הטובים שמאיישים אותי, פוגעים בהם עמוקות ומקשים עליהם להמשיך במשימתם הקדושה.

"ואני מצידי, כמערכת הבריאות הישראלית, הוכחתי עד כמה אני יכולה להיות יעילה, מתוקתקת, מדוייקת ומתוקצבת, ולמה כל הטוב הזה קורה רק במצבי קיצון? אפשר לנהל אותי נהדר, וזו צריכה להיות הנורמה. לא ככה?"

הכותבת היא מיילדת באגף נשים ויולדות, המרכז הרפואי הלל יפה