ללמוד מילד בן עשר שיעור ביזמות
"מביך אותי לעמוד ולמכור תוצרת ביתית לשכנים. לא מדובר רק בעניין לקיחת הכסף שמייבש אותי במקום, אלא גם בנוכחות בדוכן המכירה". שלומית בן ג'ויה הציעה לבנה למכור תפוחים מסוכרים, והסתבכה עם עצמה
הוא מיד מנופף לי ביד השבורה שלו ואומר - "ואל תגידי לי 'צא קצת החוצה', כי אני לא יכול לשחק כדורסל וגם לא להחליק ברולרבליידס, שבגללם יש לי עכשיו שני שברים ביד. לרגע ממש שקלתי לומר לו שאני מרשה לו לצאת, ולעשות מה שהוא רוצה, למרות הגבס, אבל אז נזכרתי ברופא הקשוח במיון שאמר שאסור לעשות פעילות ספורטיבית בשבועיים הקרובים.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"אמא, את כאן? אמרתי שמשעמם לי". רציתי לענות לו שאני לגמרי כאן אבל רוצה להיות קצת שם. שמתי לב שאני שותקת כבר שתיקה ארוכה, שעלולה להטריד גם אדם קרוב כמו הבן שלי. מרוב בילבול נפלט לי - "רוצה שנכין תפוחים מסוכרים, ואתה תמכור?" העיניים שלו מיד נדלקו. ככה זה אצל יזם מלידה. זיהיתי על הפרצוף שלו, את המבט של "הנעול". זה שלא משחרר. רוטווילר, נו. כל הפנים שלו חיוך, והעיניים שלו, פעורות ומוצתות באש בוערת.
לצאת מאזור הנוחות
כמו שהוא, ככה אני - רק הפוך. שלא תבינו, אני אוהבת יזמות, נהנית ממנה מאוד בעצמי, אוהבת גם לעשות יחד איתו. אבל הקטע של המכירה פשוט מביך אותי. ולעומתי, זה בדיוק החלק שהוא אוהב. הוא אוהב את כל תהליך המכירה, מהקמת הדוכן הפיזי ועד החלק של גביית הכסף.
הוא שולט לחלוטין בכל הפן העסקי - לקוחות, הכנסות, הוצאות וכמובן רווח נקי. בעוד שהוא מחשב בהתלהבות את אחוזי הרווח ודואג להבהיר שאני קונה את כל המצרכים על חשבוני והוא גורף רווח נקי של 100%, אני עדיין תקועה בקטע הזה של המכירה.
זה טיפשי, אני יודעת, אבל יש משהו בלעמוד ולמכור תוצרת ביתית לשכנים שממש מביך אותי. מביך ברמה שאין סיכוי שאעשה את זה. לא מדובר רק בעניין לקיחת הכסף שמייבש אותי במקום, אלא גם הנוכחות שלי בדוכן המכירה. שימו אותי בכנס "מכובד" עם אלפי אנשים בדוכן מכירה ואין לי שום בעיה, אבל ככה - במרחב אינטימי? אסון.
פתאום כל העניין הזה נהפך לפחות כיפי עבורי, כי אני יודעת ששוב אצטרך להתעמת עם המקום הזה בי, של לצאת מאזור הנוחות שלי. לא תמיד חייבים לצאת מאזורי הנוחות בעיני, אבל דווקא בעניין הזה, שבו אני יודעת שזה סתם מין סיפור מטופש שלי שאין לו שום צידוק הגיוני, ודווקא בנושא הזה של יזמות וחינוך פיננסי נכון מגיל קטן, שאני מאד מאמינה בו, דווקא שם אני יודעת שיש לי עבודה לעשות, ואני לא מתכוונת להכנת התפוחים המסוכרים.
לא מוותר
באמת שהיה לי רצון טוב ואפילו עברתי בין חמישה סופרים שונים כדי לקנות לו סירופ תירס (שמסתבר שהוא ממש הכרחי לעניין), אבל לא מצאתי באף מקום. נשבעת. חזרתי בעמדת מנצחת אל הזאטוט והסברתי לו שממש ניסיתי, אבל פשוט אין. גם יצאתי אמא טובה וגם לא ויתרתי לעצמי, פשוט מושלם.
לטורים הקודמים:
שוויון בין הילדים בבית - אפשרי?
אבל מסתבר שצוחק מי שצוחק אחרון, וש"אחד פספוס עם מבט של רצח בעיניים" ממש לא התכוון לוותר. וככה יצא, שהילד עבר ללא ידיעתי דרך כמה שכנים וגם דרך אמא שלי שגרה ממש לידי, שמצאה אצלה במזווה סירופ תירס. מי לעזאזל מחזיק אצלו סירופ תירס?
תוך כמה שעות, מצאתי את עצמי מכינה תפוחים מסוכרים, מסיעה אותו לחלוקת הזמנות שהוא טרח לאסוף מראש בקבוצת הווטסאפ של החברים שלו במושב, ומתכתבת בשמו עם הורים אחרים, שמתכתבים גם הם בשם הילדים שלהם, כי אף ילד לא כותב "סגור" כמילת הסכמה, כן?
פתאום זה הצחיק אותי כי הבנתי שיש כאן כמה עולמות מקבילים של הורים וילדים, שעוברים את אותו הדבר, כל אחד מנקודת מבטו, ושבסוף אלו באמת שטויות שאני (עדיין) נתקעת עליהם.
שוב הבנתי שתמיד יש אנשים טובים ומפרגנים באמצע הדרך שיראו לך שהשד לא כזה נורא ושישתפו פעולה עם השטויות שלך, והכי הכי - שהילדים שלנו הם המורים הכי טובים שלנו. בלי טיפת ציניות, אבל עם הרבה-הרבה סוכר.
הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)
לפנייה לכתב/ת 
