"אני לא יכולה לנשום": אמהות בוכות

אני לא יכולה לנשום

זה מה שהרגשתי השבוע כשמול עיניי התחלפו תמונת רגלו של השוטר החונק למוות את ג'ורג' פלויד, ותמונתו של עלם החמודות איאד אלחלאק, כפפות תכולות על כפות ידיו ועליהן מונח ברכות קקטוס עגול וירוק, המבט שלו שליו ותמים, ועכשיו גופו מונח באדמה, מנוקב כדורי רובה.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

אבל זאת לא האמת

למרות שהגרון שלי נחנק מדמעות, אסור לי לכתוב "אני לא יכולה לנשום" כיוון שאני יכולה לנשום. בתרבות הפרופיילינג שלנו אני מתויגת בצד שיכול לנשום. רצה הגורל ואני אישה יהודייה מבוגרת ממוצא אירופי שחיה במדינת ישראל, שילוב נתונים המקנה לי ביטוח מפני שוטרים וחיילים. לו הייתי ערבי צעיר או בחור ממוצא אתיופי אז היה מצבי אחר.

אני יכולה לנשום ולכן יש לי חובה לדאוג שגם אחרות יוכלו לנשום. הרצח של איאד הוא הטרגדיה של כולנו, והאחריות לעצור את תרבות הפרופיילינג נמצאת בידיים של מי שיכולה לנשום, להפגין ולהביע דעה.

ניחום אבלים בוואדי אל ג'וז

אני אמא לבחורה עם צרכים מיוחדים, והמחשבה על איאד הבורח מפני השוטרים לא מרפה ממני. ביתו של איאד נמצא במרחק 20 דקות הליכה נינוחה מהמשרד שלי, וביום רביעי האחרון, בסיומו של יום העבודה, צעדתי סמוך לחומות העיר העתיקה עד לירידה לוואדי אל ג'וז ולבית הוריו של איאד.

הגעתי לאחר סיום האבל והבית היה שקט. כמה נערות ערביות שהגיעו לנחם ישבו בסלון. על ספה אחרת ישב עיתונאי יפני, כמה קרובי משפחה - וגם אני. ישבנו בשקט בסלון. את השקט הפרה הטלוויזיה ששידרה סרטי טום וג'רי. "זה מה שהוא אהב לראות", אמר לי אביו, חיירי אלחלאק. "אז אנחנו רוצים להשאיר את הסרטים שלו עוד קצת בבית".

האם רנא והאב חיירי, הוריו של איאד אלחלאק. ברקע מוקרנים כל העת סרטוני טום וג'רי שבנם כל כך אהב(צילום: רוחמה וייס)

רנא, אמו של איאד, כל כך דקה ורזה והמראה שלה מעורר משנה דאגה. "אין לה כבר לאן לסגת", אני חושבת, "היא כבר מזמן אכלה את עצמה ואין לי מושג איך היא תשרוד את הצער הנוראי שפרץ לחייה".

לאחר כמה דקות נכנסים לבית שני בחורים צעירים מתל אביב. מוזיקאים שלא יכלו לשאת את הכאב והבושה. כולנו מחפשים מילים שיגשרו על התהום בין הכאב האצור של ההורים, לתחושות האשמה, הבושה והכאב שלנו. "הגיעו לכאן הרבה מאוד יהודים והרבה הורים לילדים כמו איאד", אומר לי האבא כשהוא מבין שגם אני שייכת לקהילת ההורים המיוחדים. "אמא אחת הגיעה לכאן וכל כך בכתה, שאני הייתי צריך לנחם אותה" הוא משתף בחיוך עצוב.

כמו ילד בן ארבע שאוהב את טום וג'רי

מתישהו אמא של איאד לוקחת את היד שלי ומובילה אותי לחדרו של הבן המת. זה רגע אינטימי. אני נעשית שותפה לביקור בהיכל המוות הפרטי - המקום שהוא הסיוט שרודף כל אמא. בתזזיתיות היא מראה לי כל פינה בחדר המסודר להפליא. בקבוקי הבושם והאפטרשייב, בגדים יפים וחדשים בארון הלבן וצעצועים. "הוא היה כמו ילד בן ארבע", היא אומרת - ומצביעה על מניפה עם ציורי טום וג'רי, כמובן.

"מחבל", היא מסננת ומצביעה על המניפה. "זה מחבל? וזה?" היא מראה לי את קופסת הקוביות שלו. "וזה", היא אומרת ושולפת עוד משחק ילדותי. "מחבל, מה?"

איאד אלחלאק

היא מספרת לי שמיד לאחר שהבן נורה ובעוד המשפחה מנסה להבין מה קרה, הגיעו שוטרים לבית והפכו אותו בתואנה של חיפוש. היא נבוכה אבל אוזרת אומץ, ובמבט שחושל על ידי פגיעה וכעס היא אומרת לי: "הם קראו לבת שלי זונה". היא מספרת שהבנות הלכו בבית בעקבות השוטרים מפחד שהם יחביאו בחדר של הבן סכין או נשק (מי שראתה את "מחוז ירושלים" לא אמורה להיות מופתעת מהמחשבה הזו). "סכין", היא אומרת, ומצביעה שוב על הצעצועים של בנה בן ה-30.

אחר כך היא לוקחת אותי אל קודש-הקודשים: ארונית העץ שלמראשות המיטה של איאד. היא פותחת את מכסה הארונית ומוציאה שמיכות צמר מקופלות ומתחתן מונחות חבילות קטנות עטופות בשכבות רבות של ניילון נצמד. היא שולפת אותן אחת-אחת ומבקשת ממני להתבונן בתכולתן. איאד אסף ממתקים. שוקולדים, סוכריות סמיילי צבעוניות וסוכריות גומי. את הממתקים הוא מיין לפי סוגים וצבעים, ועטף כל סוג בשכבות רבות של ניילון נצמד.

"הוא לא הרשה לי לגעת בארונית הזו", היא אומרת. הגוף שלה רועד והיא מוציאה עוד ועוד חבילות. אנחנו מתיישבות על רצפת חדרו של איאד מוקפות צעצועים וממתקים. שתי אימהות לילדים מיוחדים, משני צידי הפרופיילינג, חסרות אונים ומבועתות. היא בוכה ואני מתאמצת לא.

איך נאמר פרופיילינג ביהודית?

לפרופיילינג, לנטייה להעריך שאדם מהווה סכנה בגלל השיוך הגזעי/ אתני/ דתי/ לאומי שלו, אין עדיין מילה בעברית, אבל יש לה ביטוי ב"שפה היהודית". פעמים רבות נוכחנו ש"Karma is a bitch" ופרשת השבוע היא חברת הפרסום שלה. כך מסתבר גם השבוע, שכן הפרשה מניחה לפתחנו סיפור פרופיילינג עתיק, ומאפשרת להבין וגם לתת שם להתנהגות אנושית מצערת הזו (במדבר י"ב, א').

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח". אני לא יודעת מה פירוש "כושית". גם הפרשנים לא באמת יודעים. מה שאני מבינה הוא שהמספר מבקש להפריד בין העובדה לבין פרשנותה. "כי אישה כושית לקח", זו עובדה פשוטה. אבל הדיבור "אודות האישה הכושית" הוא חטא הפרופיילינג. זו הרכילות שמתמקדת במאפיינים חיצוניים והופכת אותם למהותיים. במקום "פרופיילינג", נאמר מהיום "לדבר אודות".

פרשנים רבים וגם קדומים טוענים שהתיאור "אישה כושית" נועד להבליט את יופייה של אשת משה ואף מציינים ש"כושית" - בגימטרייה "יפת מראה". פרשנים אחרים טוענים ש"אישה כושית" פירושו "אישה כעורה", ויש קיצוניים במיוחד שבקשו לחתור תחת הפירושים המשבחים את יופייה של הכושית, ולומר שמי שכתבו שכושית היא יפת מרא,ה דיברו בלשון סגי נהור וכנגד עין הרע.

חטאם של מרים ואהרון היה בדיבור אודות אשת משה, בייחוס תכונות למראה החיצוני שלה. זו התנהגות מובנת אבל גם מסוכנת. היא יכולה להרוג. חברה שעוסקת בפרופיילינג, בדיבור מסוכן אודות הזולות, אמורה לחלות בצרעת.

לדבר אודות בעלי מוגבלויות

תגובתו של השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לרצח איאד אלחלאק, מחייבת התייחסות ברוח פרשת השבוע.

"אני מביע כאן את השתתפותי האמיתית בצער של המשפחה שלו. מדובר באדם מסכן ללא ספק. משפחה מסכנה. גם האירוע הזה נחקר אז אני לא חורץ דין, אבל אני חושב שאפשר להגיד בביטחון שמגיע למשפחה הזאת חיבוק. אנחנו מתכוונים במשטרת ישראל לבדוק את אופן הטיפול בבעלי מוגבלויות, הזיהוי של בעלי מוגבלויות... אולי יש ניואנסים אולי יש דברים שאפשר להבין, ובכך למנוע הישנות של מקרים מהסוג הזה".

השר אוחנה היקר, ניכר שתגובתך מנסה להלך בין הטיפות ולרצות את הכול, אלא שכדרכן של תגובות מסוג זה - היא מותירה אותך קירח מכאן ומכאן. כאזרחית המדינה, תושבת ירושלים ואמא לבחורה עם צרכים מיוחדים, אני רוצה להציע לתגובתך שלושה תיקונים משמעותיים:

1. איאד לא היה "אדם מסכן". ביקרתי בביתו, שוחחתי ארוכות עם הוריו, ראיתי את חדרו ואת האווירה שבה הוא חי. הוא לא היה מסכן וגם משפחתו לא הייתה מסכנה (עד הרגע שבו רצחו להם את הבן). איאד היה איש צעיר ועדין, שידע לתת ולקבל אהבה והיה מוקף בכל טוב. אביו אהב אותו אהבת נפש, הוא היה בבת-עינה של אימו ובעקבותיו הלכו אחיותיו ללמוד חינוך מיוחד. משפחות עם א.נשים מיוחדים הן לא "משפחות מסכנות" - הן משפחות עם אתגרים, למידה, נתינה ואהבה.

2. למשפחה הזו לא "מגיע חיבוק". לא ממך. אתה השר לביטחון פנים, ומה שאתה אמור להציע זה ביטחון ולא חיבוקים. את החיבוקים תשאיר לנו ואתה תתמקד בשמירה על הביטחון ובמיצוי הדין במי שהרגו את איאד.

3. לא, ממש לא, בשום אופן לא. אל תחפש ניואנסים בהתנהגות של אוטיסטים/ בעלות מוגבלות שכלית/ בעלי שיתוק מוחין/ אסתמטיות/ חרדתיים/ בעלות הנהגות כפייתית/ סכיזופרניים ועוד. הרי מה שאתה מציע הוא לאשר את תרבות הפרופיילינג ולשכללה; נתייג ערבים כמסוכנים, אבל נוציא מקבוצת התיוג את מי שיש לו התנהגויות חזרתיות, צליעה ברגל שמאל או גמגום.

תרבות של שלום

פרופיילינג היא התנהגות שמקורה בפחד הגורם לנו לרצות לזהות אנשים מסוכנים, ועל כן לתת בהם סימנים ולקטלגם ואחר כך גם לתת בהם כדורים.

שלום לא מתמצה בחוזים בין מדינות, שלום הוא תרבות. השלום הוא אורח חיים שאמור להשפיע טוב על כל צעד ושעל בחיינו. לו הייתה ממונה "שרה לענייני שלום", תפקידה לא היה מתמצה בחתירה להסכם מדיני עם הפלסטינים ועם מדינות ערב. תפקידה היה משיק למשרדי התרבות, החינוך והמשפטים - וגם למשרד לביטחון פנים (ואני בטוחה שגם למשרד המים). "משרד השלום" שמדינת ישראל עדיין לא השכילה להקים, היה אמון על מציאת דרכים שיאפשרו לנו לתת אמון זו בזו ולסרב לכל צורה של "דיבור אודות" הזולת.

שבת שלום!

לעוד טורים של רוחמה וייס