ההסכם הסודי שלי עם בתי

"את יודעת מה זה ברית?" שאלתי אותה בחיוך. היא ניענעה את ראשה לשלילה וחייכה במבוכה בחזרה. הסתכלתי עליה וצחקתי. מבלי שהיא הבינה, היא קיימה את התנאי הראשון והמחייב לברית חזקה, שהוא כמובן אמון הדדי.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

"ברית זאת הבטחה חזקה שאסור לשבור. אני מבטיחה משהו לך ואת מבטיחה משהו לי. לא עושים ברית עם כל אחד. רק עם אנשים כמו אמא או אבא, שהם מאוד קרובים אלייך". היא התאמצה להקשיב, אך הדברים שלי עדיין היו מעורפלים. "גם עם בן, אחיך, יש לי ברית כזאת. אני אסביר לך ואז תביני למה אני מתכוונת. אני רוצה להבטיח לך שלא יהיו בינינו סודות. שאם יקרה לי משהו עם מישהו או בכלל, אני אספר לך. לא חשוב מה. אני תמיד אבוא לדבר איתך.

"אני רוצה שתבטיחי לי אותו הדבר. גם אם מישהו יבקש ממך לא לספר לי משהו, או שתרגישי שאת פוחדת לספר או אפילו מתביישת, תזכרי תמיד שיש בינינו ברית שהיא מעל הכול, ושאנחנו מספרות הכול אחת לשנייה. אני אף פעם לא אכעס כשתשתפי אותי, בסדר? זה הדבר הכי חשוב שיש - שתמיד תרגישי שאת יכולה לספר לי כל דבר". היא הנהנה בראש להסכמה וחייכה. מיד שיתפתי אותה במשהו שלי ושאלתי אותה אם יש לה גם סוד אבל לא היה משהו מסעיר לשיתוף.

"תמיד אעזור לך"(צילום: רותם פישמן)

השיחה הזאת התקיימה בינינו לפני שמונה שנים. היום הילדה-נערה שלי חוגגת בת מצווה. מאז אותה שיחה, הקפדתי להזכיר לה כל תקופה את הברית המיוחדת הזאת בינינו, וככל שגדלה חידדתי לה את המסר בשפה בוגרת יותר, שמבחינתי התקשורת בינינו זה הדבר הכי חשוב שיש. שמבחינתי, אני אקבל כל דבר, גם אם הוא "רע" בהגדרה שלו, ובלבד שתרגיש חופשייה משיפוט או מתחושת אכזבה כלפי.

החשש מפגיעה מינית

"הרבה דברים הזויים יכולים לקרות בחיים, שממש לא חשבת שיקרו לך. לפעמים דברים קורים. את לא אשמה בהם. אני רק רוצה שתדעי שתמיד אעזור לך", אמרתי לה לפני כשנתיים, כשהייתה בת עשר.

"כמו מה, אמא?" היא קצת נבהלה. הסברתי לה בזהירות רבה על פגיעות מיניות ופגיעות בכלל. מנסה להלך עם עצמי בין הטיפות של ליצור מודעות מצד אחד, ולא לטעת פחד מצד שני. אני זוכרת שבשיחה הראשונה שלנו, אז בגיל ארבע, חשבתי על הזמן שהיא בגן עם הגננות שלה ושלעולם אין לדעת מה באמת קורה שם.

אמנם הגננות שלה היו מקסימות, אבל מעולם לא בטחתי באף אחד עד הסוף. נדמה לי שבלב כל אמא יש תמיד איזשהו ספק וחשש בריא שמשאירים אותנו על המשמר. עם השנים החשש מהזמן שלה בגן, התחלף בחששות אחרים, כמו החשש מפגיעה מינית.

לטורים הקודמים:

שוויון בין הילדים בבית - אפשרי? 

"אבא שלי היה אבא שותק"

האם לומר לילדים תמיד את האמת?

מעולם לא חוויתי פגיעה מינית, אבל בהחלט גדלתי עם פחד עמוק מפגיעה כזאת. עד היום יש לי חשש ללכת לבד בלילה במקום מבודד או לרוץ לבד בשדות המושב, ואפילו לנסוע לבד במונית בדרכים צדדיות. זה משהו שיש אותו להמון נשים. מעין פחד קמאי שקשה מאוד להיפטר ממנו. לא נראה לי שאי פעם גבר יוכל באמת להבין זאת עד הסוף.

את השיחה, שניהלתי איתה בעניין לפני שנה ושנתיים, ניהלתי בעיקר מהחשש מהפגיעות ברשת. ווטסאפ, פייסבוק, טיקטוק, אינסטגרם ועוד אלף אפליקציות שמזמנות הזדמנויות לפדופילים וסוטים אחרים. היא הולכת ומתבגרת, ואני מוצאת את עצמי חוששת לה יותר ויותר. היא נערה יפה ותמימה, כמו הרבה מבנות גילה, והצוהר הקטן לחיים הולך ונפתח מיום ליום, ואני עם שליטה שהולכת ופוחתת, כמו שהטבע תיכנן.

סכנות ברשת (צילום: shutterstock)

פתאום קצת מפחיד להיות אמא

בחודש האחרון, חודש ההכנות לבת המצווה שלה, אני מוצאת את עצמי בתחושה שחזית נוספת נפתחה מולי. אני מודה בבושה שלא חשבתי על החזית הזאת בכלל עד הכתבה שנעשתה על מיכל סלה ז"ל עם אחיותיה המדהימות.

החזית שמדברת על אלימות נגד נשים. מאז צצו כתבות רבות על העניין הזה עם סרטונים גרפיים משתקים שלא מותירים מקום רב לדמיון. לא מדובר בנשים מוחלשות, לא מדובר בנשים מופנמות, ממש לא תמיד בשכבות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית או בנשים שבאו מרקעים עם אלימות במשפחה.

לפעמים אפילו לגמרי להפך - נשים חזקות, מבית טוב, ללא שום עבר של אלימות או חשיפה לאלימות, חלקן עם לב ענק ופן "טיפולי" שמכילות יתר על המידה תכונות כמו קינאה או רכושנות. לגמרי נשים כמו האשה שתגדל להיות הבת שלי.

המשפט הזה לבדו מעביר בי צמרמורת. פתאום זה קצת מפחיד להיות אמא. אבל אני לא שוהה בפחד יותר מדי. הגיע הזמן לחדש את הברית. הגיע הזמן להבהיר גבולות גם בעניין הזה של אלימות נגד נשים. בעדינות, אבל בצורה מאוד ברורה. כן, כבר מגיל צעיר. אולי לא ניחנו בשרירים הכי מפותחים, אבל שכל - לא חסר.

בסופו של יום, זה הנשק הכי טוב שיש לנו, הנשים, ויש לנו אותו בכמויות. אפשר ללמד ממה צריך להיזהר, מהם הסימנים המקדימים, מהם תמרורי האזהרה ומה אסור בתכלית האיסור לקבל (ולא חשוב כמה אוהבים). והכי חשוב, לעבוד כל הזמן על הסרת השיפוטיות שלנו כלפי הילדים (ובכלל), והעברת המסר שאין דבר בעולם שיכביד עלינו אם יספרו לנו, שאין דבר בעולם שנתאכזב ממנו אצל הילדים שלנו, מלבד דבר אחד - שביום הדין הם יבחרו לא לשתף אותנו.

נדמה לי שזה הדבר שהכי יצער אותי. את כולנו. ביום בת המצווה של הבת שלי, אני מוצאת את עצמי נושאת תפילה להורים. הלוואי ונצליח לחנך לתקשורת בריאה ופתוחה, ולמתן דה-לגיטימציה לכל אלימות באשר היא.

הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)