"מאז שהפכתי לאבא - בוכה מכל דבר"

יש תפיסה רווחת שגבר אמור להיות חזק, המגן, שומר על המשפחה חוטב העצים וזה שמתקן את הפנצ'רים. הבעת רגשות, במיוחד כאלו שכוללת דמעות בזווית העין, שמורות לעם הרגיש יותר, נשים.

אז אני רוצה להגיד פה קבל עם ועדה, מרצוני העצמי ולאחר שהבנתי את כל ההשלכות - אני אייל אלטויל, בן 42 ואני גם בוכה. למעשה אני בוכה המון, כמעט אפילו הזלתי דמעה כשכתבתי את זה.

אייל ובנו. "הפסקתי להדחיק רגשות"(צילום: אלבום פרטי)

האמת שזה לא תמיד היה ככה. במשך שנים הייתי בוכה אך ורק בנוכחות עצמי או מצפין למרחק של 10,000 קילומטר מהאנשים סביבי כדי לנגב דמעה. נדיר היה לתפוס אותי בוכה או מכיל כל רגש שמצריך התמודדות עם כאב והתבוננות עמוקה פנימה לפצע שבי. ניסיתי לכסות כל רגש שמכיל עצבות במעטפת של בדיחות, לא הסכמתי לתת לאף תחושה מלבד הומור לחדור את השיריון הגברי שבניתי.

אבל זה היה כשהייתי רק גבר, היום אני גבר עם ילד וזה כבר משנה את כל התמונה. כי מאז שיש לי ילד איבדתי לגמרי את היכולת לשלוט ברגשות שלי. הם שולטים בי לחלוטין, או יותר נכון, האוצר הקטן הזה שהבאנו לעולם מנווט אותן כמו בובת מריונטה.

וזה לא שאין לי סיבות מצויינות לבכות. חיכינו המון שנים שהוא יגיע, ואחרי טיפולים מורכבים זה קרה. עבורי זהו סוג של ניצחון אישי על הסרטן שממנו החלמתי והבאת חיים לעולם, אבל העניין הוא שזה לא נגמר.

לטורים הקודמים:

"לא מוותרים על אף ציוד לתינוק"

אמהות אף פעם לא באמת ישנות

"מחפש את התמימות שאבדה לי"

אני לא חושב שבכל החיים שלי בכיתי כמו מאז שהוא נולד. זה התחיל כשהוא יצא מהרחם, עבר לכל רגע בערך כשהחזקתי אותו על הידיים, בברית שלו, כשראיתי את ההתרגשות של ההורים שלי שמתבוננים על הנכד שלהם באהבה, בכל פעם כשמשהו כואב לו ובעוד אינספור מצבים שאלפי דמעות יכולות להעיד עליהם.

בגדול זה עוד יכול להיחשב בגדר הגיוני, אחרי הכול מדובר בילד עצמו, אבל הבעיה שנפתח אצלי סכר שבא לידי ביטוי בכל מיני אירועים רנדומליים שאין להם שום קשר ישיר איתו. כמו בסרטים שמשתתף בהם ילד, בכתבות אקראיות על הורים שקרה משהו לילדיהם או אפילו סתם ילד עצוב ברחוב.

(איור: הילה זאבי)

מה זה אומר עליי?

בהתחלה עוד הייתי מנסה להשתמש בטכניקות הקבועות שלי להדחקת רגשות. ברגע שהייתי חושש שמתחיל להציף אותי איזה רגש שעלול לסדוק את הגבריות שלי הייתי עושה הכול כדי לקבור אותו בהבעות של חוזק, אבל לאט לאט תואר המאסטר שהיה לי בזה נהפך לפסיכומטרי עם ציון 330. כל ניסיון שלי נקבר תחת מבול של דמעות.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

אני אפילו לא יודע ממה אני כל כך חושש, מהדמעות עצמן שפוגעות כביכול בגבריות שלי או מהגבר הקטן הזה פה לצידי שכל דמעה מזכירה לי שאני מפחד פחד מוות שיקרה לו משהו. יצא לי לשאול את עצמי לא פעם - מה זה אומר עליי בתור גבר? האם זה אומר שנחלשתי? האם אשתי פחות תעריך אותי עכשיו? האם לעולם לא אוכל יותר להפגין גבריות בלי דמעה בזווית העין?

בתקופה שעוד היה אפשר לקיים אירועים עשינו אירוע מאוחר להולדת הבן שלנו. מול 230 אנשים ניסיתי להקריא לו קטע שכתבתי ודמעות פשוט חנקו את גרוני פעם אחר פעם. לאחר שהבנתי שאם אני אמשיך לנסות האירוע יסתיים כשתהיה לו בר מצווה, ביקשתי מאשתי האהובה שתקריא את הקטע.

לא חושב "מה יגידו"(צילום: אלבום פרטי)

הזכות לבכות

בזמן שישבתי שם בצד, הרגשתי הקלה עצומה מהבכי ששטף לי את הנשמה, שנתתי לכל הכאב לצאת מול כולם מבלי לחשוב יותר מדי מה יגידו עליי או מה זה אומר, פשוט הסכמתי להרגיש.

הבנתי שאני שמח על כך שיש לי את ההזדמנות והזכות לבכות, כי אני חווה רגשות שמעולם לא חוויתי ומערכת ההפעלה שלי לא מתוכנת לתפעל אותם בצורה מסונכרנת כרגע. וחוץ מזה אני גם רוצה שהילד שלי ידע שמותר לבכות ושהוא עדיין יישאר גבר שבגברים, שהוא לא צריך להיות תמיד החזק, האמיץ והמגן. גם לשריון שלו מותר להיפרץ, זה רק יעשה אותו יותר חזק ואמיתי.

אז החלטתי לשנות את המשפט מ"גברים אינם בוכים" ל"גברים עם ילדים בוכים המון!" ואם למישהו יש בעיה הוא מוזמן להגיד לי את זה בפנים, אם הוא יצליח למצוא רגע פנוי שאני לא בוכה בו.

הכותב הוא מרצה , שחקן, סופר וכותב הרצאות וסדנאות