אמא לומדת בדרך מקורית איך לשחרר

הדולפינים נעלמו, ובשנייה אחת אני חוזרת לעצמי. לאמא שבתוכי, זאת שדואגת תמידית. זו צלילה ראשונה שלי, שלנו. אני עם בן הזוג והילדים, ולכל אחד מוצמד צוללן אישי שצולל איתו יד ביד. קיבלנו תדריך, הצלילה היא לא עמוקה מדי, ועדיין, אני דואגת לילדים שלי.

לכל אחד אני מדביקה סיבה מספיק טובה לדאגה - אחד ביישן שעלול לא לשקף מצוקה למדריך בזמן, אחת עדינה למדי שעלולה להילחץ, ושלישי ילד-קופסת-הפתעות חובב אקסטרים שעלול למתוח את הגבולות. מזל שעל ה"ילד הרביעי" (הבן זוג) אני לגמרי סומכת.

"רוצה לראות שכולם בסדר"(צילום: אלבום פרטי)

אני מסתכלת בעיניים בוחנות על כל מה שסביבי. המדריך בודק בשפת הסימנים אם הכול בסדר איתי, ואני עונה לו מיד שכן. כל מה שחשוב לי זה לראות שכולם הסתדרו, ושהם נהנים מהחוויה שסידרתי להם באילת. הראש שלי עם הילדים, ויחד עם זאת ספקות מתחילות לחלחל לי לגבי עצמי. קשה לי לנשום, הנשימה מתחת למים היא לא טבעית, היא דורשת מאמץ. כדי לקבל חמצן לריאות צריך לשאוף חזק בצורה רצונית, אחרת - נשארים בלי אוויר.

הצלילה רק התחילה, ואני מתחילה לשאול את עצמי אם אשרוד חצי שעה שלמה עם הנשימות הכבדות האלו. מהר מאוד הספקות מתחילות לבקע את החומה הבצורה שאני, ואני מוצאת את עצמי לא נושמת.

מנסה לנשום אבל כלום לא נכנס - ואקום. אני מסמנת למדריך שלי לעלות, ובבת אחת אני בלי אוויר בכלל, בתחושה כללית שנכשלתי במשימה. הוא מצידו מרגיע אותי, ומזכיר לי לנשום. אני על אדים אחרונים של חמצן, מסמנת לו לעלות ועכשיו. והוא מתחיל לעלות לאט, ובמקביל שוב מסמן לי לנשום.

לטורים הקודמים:

"אולי טעיתי כשנשארתי עם הילדים בבית"

ההסכם הסודי שלי עם בתי

האם לומר לילדים תמיד את האמת?

אז נשמתי. כלומר, שאפתי. מסתבר שבגלל שהייתי עסוקה בכל העולם ואשתו, שכחתי לכמה שניות לשאוף מהפה, ולא מהאף. החמצן נכנס, ואני מוצאת את עצמי צוחקת על עצמי, איך נפלו גיבורים. אומנם לא עליתי למעלה, והצלילה נמשכה, אבל שוב החטיפו לי מלמעלה והזכירו לי שכדאי ורצוי, במיוחד לאמא, להתרכז רק בעצמה, ולהפסיק לרגע לדאוג לכל העולם. במילים אחרות, "חמודה, תתקדמי, כאן את לא שולטת".

דקה אחרי שאני מתאוששת מהתקרית הדיפלומטית שכמעט והתרחשה בגללי, הצוללן שאיתי מצביע לי על זוג צוללים אחרים. בן הזוג עם הצוללנית הצמודה. הוא נראה ממש שמח, ואפילו מסמן לי לב קטן. איכשהו, הוא תמיד שמח וכמעט אף פעם לא דואג. אבל אוהב, לא פחות ממני. אני מסננת לעצמי, שכנראה שיש דבר כזה הורה-לא-דואג, ואולי הגיע הזמן לנסות ללמוד ממנו.

חבר חולף בדרך (צילום: אלבום פרטי)

מיד אחריו אני רואה את שני הבנים שלי, הביישן והאקסטרימי. הביישן מסתכל עליי, ואני מסמנת לו לבוא לתת לי כיף, כי אין כמו לתת כיף מתחת למים. זה מיד מעלה אותך לדרגת צוללן על. האקסטרימי, מנגד, רואה אותי, עושה לי שלום, וחולף כלא היה. הוא עסוק בשלו, והדקות מדודות. בקיצור, מיצוי - זה כאן, ואני ממש מסתירה לו את הנוף, אז, שלום-שלום ונתראה בסוף היום.

דווקא את הבת שלי אני לא רואה, ולה הכי דאגתי. אני נזכרת בשיעור שקיבלתי רק כמה דקות לפני, ומחליטה לשחרר. בתוך שניות אני נכנסת לעומק החוויה, תרתי משמע, ומתבוננת בהערצה על הטבע הדומם בדמות אונייה שטבעה, על השוניות ושושני הים הצבעוניות ועל הדגים ששוחים מסביבי בתוך העולם שלהם.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

נדמה שעברה אולי דקה, והמדריך מסמן לי שזהו, נגמר. "מה, כבר נגמר?" אני אומרת לו וצוחקת. "הזמן טס כשנהנים" הוא מחייך, והנה אנחנו בחוף. ואני, מסתבר, מגיעה אחרונה. "קצת נחמד שכולם מחכים לי", אני מציינת לעצמי, ומרגישה את האנדורפינים מציפים אותי מכף רגל ועד ראש.

"נו, איך היה? נלחצתם קצת בהתחלה?" אני שואלת, מנסה לשמור על הפאסון, וגם קצת מקווה שלא ישאירו אותי בחוויה הזאת לבד. "היה מעולה", "היה מושלם", "מה פתאום נלחצנו?" הם עונים לי, ומיד מתחילים להשוויץ בכל מה שראו, ועשו שם מתחת למים.

"עשית בועות?", "שכבת על הגב?", "ראית דג אבו-נפחא?", "ומורנה, ראית?" לא, צחקתי, לעצמי. לא ראיתי. דאגתי, ואחר כך שחררתי וכל כך נהניתי. ובעיקר, ראיתי שהילדים שלי מסתדרים מצוין, איתי ובלעדי. ובינינו, זה האושר הכי גדול שכל הורה יכול לבקש.

הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)