ירושה בינלאומית: איזה דין חל בחלוקת נכסים?
איך מתנהלים בארץ תיקי ירושות שעוסקים בנכסים בינלאומיים בכלל ובאירופה בפרט? לפי איזה חוק מכריעים בתי המשפט: הישראלי או הזר?
אלפי אזרחים ישראלים מתגוררים בחו"ל - אם מסיבות מקצועיות כמו רילוקשיין, שליחות ואינטרסים כלכליים, אם מסיבות אישיות כמו זוגיות ואם משום שהם אזרחי מדינות זרות שמימשו את זכאותם לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. כתוצאה מכך, לאלפי בעלי אזרחות כפולה – ישראלית וזרה – המתגוררים בחו"ל יש שם נכסים מסוגים שונים, ולאחר מותם נפתחים תיקי ירושות בינלאומיים בבית המשפט הישראלי.
איך בית המשפט בישראל מתנהל בתיקי ירושות שעוסקים בנכסים בינלאומיים באופן כללי וברחבי אירופה בפרט? לפי איזה דין מכריעים בתי המשפט במקרים כאלה: הדין הישראלי או הדין הזר?
סעיף 136 לחוק הירושה מקנה לבתי משפט בישראל סמכות לדון בתיקי ירושה בינלאומית אם המנוח היה בישראל בשעת מותו או שהיו לו נכסים בישראל. בסעיף 137 נקבע כי "מקום מושבו האחרון של הנפטר בשעת מותו" קובע את החוק שיחול על הירושה.
בשיטת המשפט הישראלית "מקום מושב" הוא המקום בו נמצא מרכז חייו של המוריש טרם מותו ולאו דווקא מקום מותו של המוריש מבחינה פיזית או מקום מגוריו האחרון.
המחוקק לא פירט מהם מאפייניו של "מקום המושב" או "מרכז החיים", והותיר לבית המשפט מרחב פעולה כדי ליצור גמישות מסוימת ולאפשר לדון בכל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו. בעקבות זאת הוגדר בפסיקה כי קביעת "מקום המושב" תיערך לפי המבחן של "מרב הזיקות" – המקום שלמוריש יש את הזיקות המרובות ביותר מהבחינה האובייקטיבית-מעשית.
באחד מפסקי הדין המעטים שעסקו בנושא וניתן בשנה שעברה בבית המשפט למשפחה בירושלים בעניין ירושתו של בעל אזרחות ישראלית וצרפתית, הבהיר השופט הבכיר שלמה אלבז אין אפשרות להתנות את עקרון "מקום המושב" וכי הגדרתו היא עניין עובדתי ומשפטי מורכב. בתוך כך הוא קבע מספר כללים לאיתור מקום המושב של המוריש לפי מבחן מרב הזיקות:
א. המקום בו נמצאים רוב נכסי המוריש ומהותם;
ב. הקשרים חברתיים ומשפחתיים של המוריש במקום הנדון, מרכז עסקיו ועבודתו;
ג. משך השהות במקום המגורים הקודם ביחס למשך השהות במקום המגורים האחרון;
ד. מידת השליטה בשפה ומידת ההתערות במנהגים המקומיים;
ה. מקור ההכנסה
התקנון האירופי
יישום זה של החוק ושל מבחן מרב הזיקות בישראל דומה למבחן של התקנון האירופי מס' 650/2012 שנכנס לתוקף ב-2015. התקנון האירופי מתייחס לסמכות שיפוט, לדין החל, להכרה ואכיפה של החלטות, וכן לקבלה ואכיפה של תעודות מקוריות בענייני ירושה ויצירת תעודת ירושה אירופית.
בסעיף 21-1 קובע התקנון כי החוק החל על ירושה הוא זה של המדינה בה היה מקום מושבו הקבוע של המנוח בשעת מותו. עם זאת בסעיף העוקב, 21-2, נקבע חריג שלפיו במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר מכל נסיבות המקרה עולה במובהק שבעת מותו היו למנוח קשרים הדוקים יותר עם מדינה אחרת, החוק שיחול על הירושה יהיה של מדינה זו.
השופט הבכיר אלבז התייחס בפסק דינו לחוק הצרפתי על ידי יישום מבחן "מרב הזיקות" הקיים בפסיקה הישראלית באופן כמעט זהה למה שקובע התקנון האירופי בנוגע לקיומם של קשרים הדוקים יותר עם מדינה אחרת מזו שבה המנוח התגורר בפועל ביום מותו. בהתאם לכך הוא פסק שבמקרה הזה יחול על הירושה הדין הצרפתי אף שהמוריש המנוח נפטר בישראל.
מפסק הדין של השופט הבכיר אלבז אפשר ללמוד עוד כי כאשר מכריעים בשאלת הירושה של בעל אזרחות ישראלית וזרה יש חשיבות לשליטה בחוק הרלוונטי של המדינה הזרה. בשל כך, וכפי שעולה מהחלטות נוספות של בתי המשפט למשפחה, כשמדובר בתיקי ירושה בינלאומיים חשוב מאוד להתייעץ עם מומחה לדיני חוץ ולהגיש לבית המשפט חוות דעת רלוונטית.
- הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
- עו"ד ד"ר דבבורה אביטבול רשומה בלשכת עורכי הדין בפריז ובישראל, עוסקת בדין הבינלאומי ובדין הזר
- הכותבת לא ייצגה בהליך שמאוזכר במאמר
- ynet הוא שותף באתר פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
