ביקשה לרשת שכנה על סמך צוואה בעל פה

אישה טענה כי הקשישה שלידה גרה ציוותה לה על ערש דווי את 40 אלף השקלים שלה. אך ביהמ"ש קבע שלא התקיימו התנאים לצוואת "שכיב מרע"

עו"ד אורי צפת | פסקדיןפורסם: 19.04.21 , 15:28

בית המשפט למשפחה בחיפה דחה לאחרונה בקשה לקיום צוואת "שכיב מרע" (צוואה בעל פה): שכנתה של אישה שנפטרה טענה כי היא הביעה את רצונה להוריש לה את רכושה – כ-40 אלף שקל - אך לא הספיקה לערוך צוואה מסודרת. האפוטרופוס הכללי התנגד, והשופטת ענבל קצב-קרן הסכימה איתו שהצוואה אינה עומדת בתנאים המהותיים שנקבעו בחוק.

המנוחה נפטרה בתחילת מרץ 2018. כמה ימים אחר כך הופקד אצל הרשם לענייני ירושה מסמך שכותרתו "צוואת שכיב מרע" שנחתם על ידי שתי נשים. האחת הצהירה כי שלושה ימים לפני מותה המנוחה מסרה לה כי היא רוצה להוריש את רכושה לשכנתה. השנייה (השכנה) הצהירה כי אותם דברים נמסרו לה כשבועיים לפני הפטירה.

על סמך האמור ביקשה השכנה לקיים את הצוואה. היא הבהירה כי מדובר בעיזבון קטן יחסית. לטענתה, לא יכולה להיות מחלוקת בכל הנוגע לרצונה האחרון של המנוחה כי כספה יועבר לה. היא ציינה כי המנוחה עלתה לישראל בגפה מרוסיה בשנות ה-90, לא נישאה ואין לה ילדים.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

היא הוסיפה כי פיתחה יחסי שכנות וחברות טובים איתה והמנוחה כינתה אותה בפני חבריה "בתה". לדבריה, היא טיפלה במנוחה, בישלה לה, קילחה אותה, החליפה לה חיתולים והן אף חלקו אהבה משותפת לחתולי רחוב.

היא סיכמה כי עקב צירוף מקרים מצער המנוחה לא הספיקה לערוך צוואה בפני עורך דין עקב היותו בחופשה. בנסיבות אלה לא נותרה ברירה אלא להגיש את דבריה האחרונים כצוואת שכיב מרע.

האפוטרופוס הכללי התנגד לבקשה וטען כי לא התמלאו תנאי היסוד שנקבעו בחוק. בין היתר, לא הוכח שהמנוחה "ראתה עצמה מול פני המוות". אמנם היה לה קושי במצב התפקודי אך לא עלה כל חשש לסכנת חיים. המנוחה אף לא אושפזה בבית חולים בתקופה האחרונה לחייה ולא ניתנה המלצה לאשפוז. היא נפטרה בביתה ובאותו יום אף אמורה הייתה לצאת לבדיקת קרדיולוג.

ואכן, השופטת ענבל קצב-קרן הבהירה כי על מנת שצוואה בעל פה תוכר, יש צורך בחמישה תנאים מצטברים ומהותיים: המצווה רואה עצמו מול פני המוות, דברי הצוואה נמסרו בעל פה לשני עדים המבינים את שפת המצווה, הדברים נרשמו בזכרון דברים על ידי העדים, זכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה ועל הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות בסמוך לאחר שניתן לעשות כן. לכך יש להוסיף את דרישת הפסיקה להוכיח גמירות דעת של המצווה.

נקבע כי לא הוכח שהמנוחה ראתה עצמה מול פני המוות. היא אמנם סבלה ממחלות כרוניות חמורות אך לא ניתן ללמוד על החמרה משמעותית במצבה בסמוך לפטירתה. כמו כן, מהעדויות עלה שהמנוחה לא צפתה את פטירתה. גם גמירות דעתה של המנוחה להוריש את רכושה למבקשת לא הוכחה.

בנוסף עלו ספקות בכל הנוגע לדיוק ברישום דברי המנוחה בזכרון הדברים שהוגש והופקד אצל הרשם.

בסיכומו של דבר קבעה השופטת כי לא התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה שבעל פה ולא הוכח מעל לכל ספק כי מדובר ב"צוואת אמת".