האם אתה גבר שוויוני?
יותר ויותר גברים רוצים זוגיות שוויונית. האם זה פמיניזם שעומד לנגד עיניהם? לא תמיד. לפעמים האחריות כבדה עליהם, והם בעיקר רוצים לחלוק אותה עם בת הזוג שלהם
גבר שנמצא בתחילת קשר זוגי משמעותי, אמר לי פעם: "בת הזוג שלי היא קרייריסטית לא פחות ממני, ומשתכרת באותה מידה". בהמשך המשפט הוא הצהיר על עצמו שהוא גבר שוויוני, וסיפר שכאשר ניסה לברר איתה איך תיראה הזוגיות שלהם בעתיד, היא אמרה לו שהיא לא מתכוונת לעבוד במשרה מלאה. היא הצהירה שהיא רוצה להיות יותר בבית, ומצפה ממנו, הגבר, שיהיה המפרנס העיקרי. הוא היה מודאג. הוא דווקא כן רצה זוגיות שוויונית.
השאלה לא רק מעניינת בשל מורכבותה, אלא גם כי היא מאוד רלוונטית לעידן הנוכחי. בניסוחים כאלה או דומים להם אני מקבל את השאלה הזו מגברים לא מעטים בתחילת דרכם הזוגית, בין אם זה לפני הנישואים ובין אם זה כאשר חלוקת התפקידים בין בני הזוג מתעצבת בתחילת הנישואים, ובעיקר זמן מה לאחר הולדת הילד הראשון. השאלה הראשונה המתבקשת היא, כמובן, מהי זוגיות שוויונית, והתשובה האוטומטית שנשלפת היא בדרך כלל: "זוגיות שבה הגבר והאישה חולקים ביניהם שווה בשווה את כל תפקידיהם, ובאותה המידה". התשובה נראית כמתבקשת, אלא שמחשבה שנייה עליה מעלה קושי מסוים. הרי רק האישה נכנסת להריון, רק האישה יולדת ורק האישה מניקה. "אם כך, זוגיות שוויונית היא זו שבה הכל מתחלק שווה בשווה, פרט למה שהגבר לא יכול לעשות", ובכן, לא בדיוק.
נעצור לרגע את קו המחשבה הזה, וננסה להבין למה גברים רוצים זוגיות שוויונית? תשובה אחת היא כי מדובר בגברים נאורים ובעלי אינטליגנציה רגשית מפותחת שרוצים להרגיש לידם אישה שותפה וחברה אמיתית, ולדעת ששניהם מתחלקים גם בנטל, גם בהורות וגם בתהליכים של קבלת החלטות. אלא שלצד זה קיימת התשובה השנייה (ונגיע גם לשלישית) - יש גברים שמרגישים שהאחריות הבלעדית על התפקיד "הגברי" המסורתי של המפרנס, גדולה עליהם. אולי כי הם לא תחרותיים מספיק, אולי כי הם לא מספיק בטוחים בעצמם וביכולת שלהם להצטיין כלכלית בעולם המערבי המשגשג, או שהם יודעים שבתחום עיסוקם הם לעולם לא יגיעו לשגשוג כלכלי. גברים שכאלה חוששים לעיתים קרובות לראות את עצמם כמי שלא מצליחים לספק את הצרכים הזוגיים או את צרכי הילדים שלהם, ומכאן שאינם ראויים כבני זוג או כהורים, אולי גם בעיני בת הזוג שלהם. הגדרת הזוגיות כשוויונית, אם היא מקובלת על שניהם, מורידה מהגבר את המעמסה הנפשית הכרוכה במחויבות למצוינות.
וקיימת גם התשובה השלישית, שקשורה לאופי החיכוכים והטענות שעולים בין בני הזוג. אי-הסכמות וחוסר שביעות רצון מההתנהלות המשותפת ומדרך קבלת ההחלטות הזוגית, יוצרים ויכוחים וכעסים. במקרים שכאלה יש נטייה לבני הזוג להעלות טיעונים שיש בהם "אמת אוניברסלית" כלשהי שתוכיח את צדקתם, החל מטענות בעניין יחסי מין, המשך בהזנחה ואי עשייה של מטלות גדולות או קטנות בבית, וכלה בטענה שהצד השני פותח את הכל מול הוריו, ולכן כל מה שקורה בזוגיות הופך להיות עניין פומבי. מצאתי שאחת הטענות שעולות לעיתים די קרובות בקטגוריה הזו היא שהאישה אינה מפרנסת כראוי, מה שמקומם את הגבר, שבטענתו זו הוא גם לכאורה נאור ושוויוני. לאישה של העולם המודרני לא קל להתמודד עם נימוק שנשמע על פניו צודק כל כך בעולם הנאור שלנו. כשהיא רוצה להיות יותר בבית עם הילדים, היא לכאורה החריג המוזר, ולכן לכאורה הלא צודקת.
הגבר השוויוני באמת
אחד המפתחות להבין את הגבר במקרים הללו הוא לראות את תפקידיו שלו ואת שאיפותיו במסגרת המשפחתית. אם אתה רוצה לקחת על הבית אחריות במידה זהה לאחריות של זוגתך, ולראות כמוה כאשר נוצר כתם על הרצפה, או כאשר משהו התלכלך או לא מסודר או לא מכובס ולקחת יוזמה ובעיקר אחריות, ולעשות זאת או לדאוג שזה ייעשה; אם אתה רוצה להשקיע זמן בבית ובילדים - שזה אומר ניקיון, הליכה לטיפולי רופא ואחות, לקיחת הילדים אל המעון/גן/בית הספר/ ובחזרה, למצוא מטפלת כשצריך, לעשות מחצית מהחיפושים אחר בייביסיטר כשצריך, ואת כל אלה באופן שוויוני לגמרי – אז אתה באמת שוויוני (ועדיין נותר לבדוק אם אתה גם צודק, ואם אתה גם חכם).
לטעמי, זוגיות שוויונית במובן שתיארתי למעלה, של שוויון מטלות וחלוקת תפקידים זהה, לא רק שאינה הכרחית, אלא גם לא ממש אפשרית, שלא לדבר על כך שבדרך כלל היא גם לא הוגנת. ראשית, כי בעת הריון ובעת הלידה וההנקה, אין אפשרות לחלוקת תפקידים זהה. שנית, כי איך שלא מסתכלים על זה, לכל אחד מבני הזוג יש נטיות שונות ויכולות שונות וכישורים שונים. יש מטלות שלאחד הן קלות יותר, ולאחר הן יכולות להיות קשות ומייגעות. זה בהחלט כולל גם את היכולת להאזין לילדים ולצרכים שלהם, לחבק אותם, לחנך אותם למשמעת ולגבולות, ולהיות סבלניים כאשר קשה להם. זה יכול לכלול גם את היכולת לנהל את חשבון הבנק, או את ההנאה מבישול. כשהנטיות והיכולות שונות, כל אחד מבני הזוג יכול למצוא את מקומו הנכון אחרת.
זוגות נוטים "להתחייב" בתחילת דרכם, אם היו ביניהם שיחות עומק על העתיד, לדרך חיים מסוימת. ההתחייבויות האלו מגיעות מתוך רצון טוב, ולא פעם גם מתוך רצון לרצות את הצד השני ולהסכים לפשרות. אלא שדברים משתנים עם הזמן. אדם שמצפה שבן הזוג שלו יהיה נאמן לחלוטין להסכמות של תחילת הקשר, ולא יהיה גמיש להבין ששני הצדדים משתנים והשתנו עם הזמן, עלול להגיע לקונפליקטים משמעותיים בהמשך הזוגיות. פעמים רבות נוצרים בהמשך שינויים שלא נצפו מראש. אחד מהם הוא הקשר הרגשי העמוק שנוצר בין האמא לבן או הבת כבר בהריון או לאחר הלידה. שינוי אחר שנפוץ מאוד הוא רמת החרדות הקשורות לילדים, שגם לו יש השפעה מכרעת על תפיסת העולם ועל חלוקת התפקידים. אלה הם דברים שיש להקשיב להם.
לכן, אולי כדאי להגדיר שוויוניות זוגית מחדש, שוויוניות שבה לא מדובר בזוגיות שעושים בה הכל שווה בשווה, אלא זוגיות שבה מעריכים זה את רצונו של זה באופן שווה, מכבדים בה את העובדה שבני הזוג שונים זה מזו, בין אם כבני אדם ובין אם כגבר ואישה, ונותנים זה לזה מקום להחלטות גדולות וקטנות שלפעמים הוא שווה ולפעמים לא, לפי הצורך והרצון, ואפילו מכבדים את העובדה שגם הם וגם בני הזוג שלהם משתנים עם הזמן, זה בצד זה, ותוך כדי דיאלוג.
ראיית השוויוניות בזוגיות אינה דבר טריוויאלי, ושוויונות נוקשה אינה ערך מקודש. גם חינוך לשוויוניות בזוגיות ובחברה אינו דבר טריוויאלי, כי הוא מעלה על נס את הצורך שלנו להיות מוערכים כבני אדם באותה מידה, גם בהיותנו שונים זה מזה.
ד"ר אורן חסון הוא מטפל זוגי. ב-14 במרץ הוא יעביר את הרצאתו "10 כלים לזוגיות טובה"
