יש לו יום הולדת, אבל רק התחלנו לצאת

הרגשתי דרך קבוצת הוואטסאפ שעצם העובדה שנועה הכירה מישהו, כבר נותנת רוח גבית לקבוצה, ושגם הנמנעות ביותר התחילו לזוז בעקבות הסיפור הזה. במפגש הרביעי היא סיפרה שהיה שבוע מדהים וכמה הוא רציני, מחזר וקשוב. ולמרות זאת, היא בדילמה נוראית. עוד שבוע, מסתבר, הבחור יחגוג 35 חורפים, והיא ממש לא יודעת מה היא אמורה לעשות. היא מפחדת שמחווה גדולה מדי תהרוס הכל, והתעלמות מהאיוונט גם לא באה בחשבון.

מה קונים לאדם שרק עכשיו הכרתי אותו?(צילום: Shutterstock)

בקבוצה, כמו בחיים, נשמעו קולות שונים. יערה קפצה ואמרה לה "תהיי את. את הרי הכי משקיענית כזו, אז לכי עם הלב שלך". ואילו דפנה הציעה לצנן את ההתלהבות ולא למהר לעשות משהו גדול מדי, כי הם בסך הכל מכירים כמה שבועות ספורים. מבין שני הקצוות הללו נשמעו עוד קולות מתונים יותר או פחות, אבל היו שם 10 דעות, כמספר המשתתפות. זה היה מבחינתי הרמה להנחתה והזדמנות לדבר על הנושא שתכננתי - "דפוסי כניסה לקשר".

לכל אדם יש דפוס מוביל עימו הוא נכנס לכל אינטראקציה בינאישית חדשה, בין אם זה מקום עבודה, לימודים וכן, גם לזוגיות. מעניין לגלות כי דפוס הכניסה שלנו הוא די זהה ברוב הזירות. העניין הוא שכל עוד אנחנו לא מודעים לדפוסי הכניסה שאנחנו מביאים איתנו לקשר, אנחנו גם לא ממש מבינים מה קורה לנו ומה קורה למי שמולנו. אז בואו נכיר אותם טוב יותר.

אול אין

אנשי ה"אול אין" נכנסים עמוק פנימה, עוד לפני שהם קלטו את השם של מי שיושב מולם. הבעיה היא שהרבה פעמים הסוף די קרוב, ורק אחרי שהם בפנים הם מתחילים להכיר את האדם שמולם. כמו כן, הם יכולים לפרק הכל ברגע אם הם לא מרגישים את הצד השני נותן מעצמו.

סטקטו

אנשי ה"סטקטו" עושים את זה באופן קטוע, הדרגתי אך לא ליניארי - צעד קדימה ושניים אחורה. הם בודקים תוך כדי תנועה, ויכולים לרגע אחד להיות הכי בעניין וברגע אחר להרגיש שכל מה שקורה כאן לא שייך אליהם בכלל.

אול אאוט

אנשי ה"אול אאוט" לא באמת נוכחים, וזה יכול להיות מתעתע כי הם יכולים להיות סופר חברותיים ולבביים, אבל למעשה הם בבדיקה ארוכה וסיזיפית, בונים את האמון לאט-לאט.

בקבוצה בוחנים את דפוס הכניסה דרך הכאן והעכשיו, דרך החוויה מול הקבוצה, מתוך הבנה שהקבוצה משקפת עבורנו את מה שקורה ביחסים בינאישיים. אפשר לראות בניואנסים הקטנים מי "קפצה ראש" לתוך התהליך, מי פונה דרך שפת הגוף שלה ישירות לדלת וניכר שכתוב על מצחה "מה אני עושה פה?!", ומי חצי רגל בפנים וחצי בחוץ, נוכחת אבל נפקדת.

אז נכון שיערה זיהתה שנועה היא סופר-משקיענית, תובנה שהיא זיהתה בה כבר מהפגישה הראשונה, ובטח גם הבנתם שדפוס הכניסה שלה הוא "אול אין". אבל נועה כבר למדה על בשרה שהאופן שבו היא נסחפת פנימה עלול להותיר אותה לגמרי בחוץ. בין אם יורד לה מהר, או בין אם הצד השני מתקשה להכיל את כל השפע הרגשי הזה שהיא מביאה עימה. היא הגיעה לסדנה כי היא רוצה תוצאות אחרות, וזה אומר שעליה לצאת מהתוכנית האוטומטית שלה.

בקבוצה, כמו בחיים, לא עלתה התשובה הנכונה, כי אין כזו. הרי אין הוראות הפעלה לתחילת קשר, ואי אפשר לפתוח את עמוד 42, "יום הולדת בשבועות הראשונים", למרות שרבים היו שמחים לו היו זוכים בהוראה ברורה כזאת. התשובה היא גם לא "תהיי את", כי בואו נודה על האמת, להיות אנחנו, על ההתחלה, עלול להרתיע. התשובה היחידה היא לזוז מהאוטומטים שלי קצת, ולראות מה קורה אחר כך.

בשבוע שאחרי נועה סיפרה שאפתה לו קאפקייקס, והזמינה אותו למסעדה. היא התאפקה כי רצתה לקנות לו משהו שווה ויקר, אבל הבינה שזה לא הטיימינג הנכון. יותר מזה, למרות שהוא הזמין אותה למסיבה שעשה, היא סירבה בנימוס ואמרה לו שעכשיו זה עוד קצת מוקדם לה, למרות שהדיפולט שלה היה כמובן ללכת, להתמנגל ולשתות כהוגן.

שבוע אחרי היא הגיעה עם תחושת הקלה. היא הבינה כמה משמעותי היה לראות את האוטומט שלה, לשמוע מיתר הקבוצה איך זה עלול להיחוות כלפי חוץ, ופשוט להקשיב לעצמה במודעות גדולה.

הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות