מתסמיני ה-PMS: מריבות קשות עם בן הזוג
35% מהנשים סובלות מתסמונת קדם וסתית, וחוות על גופן סימפטומים בינוניים עד חמורים שמפריעים לחייהן, ועלולים לפגוע להן גם במערכות היחסים. אז למה אף אחת לא מדברת על זה?
הכל התחיל כשמירב שלחה לי הודעת וואטסאפ, ויכולתי לקרוא מבין השורות את הנימה הבהולה שבדבריה. "אני צריכה פגישה דחופה איתך", כתבה, "מתי תוכלי?". עברו ארבעה חודשים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, והחלטנו שאת הפגישה הבאה לא נקבע, אלא נעשה על פי צורך. והנה, מסתבר שהצורך הגיע.
מירב ויואב יוצאים כבר שמונה חודשים, ועד כה נדמה היה שהקשר התפתח כמו שצריך. הם גרים יחד כבר חודשיים, והאופק נראה בהיר, או לפחות ככה הבנתי מההודעות הרנדומליות שהיא שלחה לי. ואז ההודעה הזו בבוקר ראשון, שמשולה ל"יש צרות בגן עדן, הצילו!". עניתי לה שאשמח לפגוש אותה, ועוד באותו היום היא הגיעה אליי. עיניה היו אדומות ונפוחות, וניכר היה שמישהי בילתה את הלילה ואת כל הצהריים בבכי. "מה קורה?", אני שואלת ברכות והסכר נפרץ. כמויות של דמעות שוטפות את פניה היפות, ונשימתה מסרבת להתייצב. "אני לא יכולה יותר", היא פולטת בין נשימה לבכי. "אני לא יודעת מה יש לי. אני משתגעת. הכל נראה לי כמו טעות אחת גדולה. אני חושבת שיואב הוא לא הגבר שלי".
מירב היא בת 33, וכשהיא הכירה את יואב נדמה היה שהוא עונה על כל מה שהיא אי פעם איחלה לעצמה. הוא רגיש, מכיל, מאוהב בה, יציב, מצחיק ונראה טוב. זה הרגיש מושלם. ברור שהיו גם דברים שהפריעו לה, והצפנו ועבדנו עליהם בארבעת החודשים הראשונים של הקשר, כשעוד נפגשנו תדיר. היה לה קשה למשל, כמו לרבות אחרות, עם ההתנהלות הכלכלית והמחושבת שלו, עם האחיזה שלו בקריירה ועם חוסר הפניות שלו.
"אז מה קרה עכשיו?", אני שואלת, ומירב, בעיניה הבוערות, לא באמת יודעת להסביר לי. הם רבו, או יותר נכון - היא רבה איתו סביב איזו חתונה של קולגה מהעבודה שהוא היה צריך ללכת אליה. היא נפגעה שהוא לא הזמין אותה לבוא, ולא משנה שהוא הסביר שכולם בעבודה החליטו לבוא בלי בנות הזוג, ולא משנה כמה הוא הפציר בה שאם זה חשוב לה היא מוזמנת להצטרף, מבחינתה היא חוותה דחייה נוראית, ויותר מזה, היא הטיחה בו שהוא מנסה לחסוך עליה בצ׳ק. זה התחבר כמובן לדברים שהפריעו לה בתחילת הקשר, על יואב שאחראי כלכלית עד כדי קמצנות, לדבריה.
"נראה לי שאני משתגעת. אני מבינה שהתגובה שלי חסרת פרופורציה בעליל למה שהיה, והכל באמת כל כך טוב בינינו, ועדיין אני רוצה להיפרד ממנו. אני לא יכולה לסבול אותו פתאום, מה יש לי?", שאלה נסערת. אני מחליטה לשאול אותה את השאלה הכי מעצבנת ביקום - "איפה את בסייקל? מתי את אמורה לקבל מחזור?", והתשובה - "בעוד חמישה ימים", שופכת אור על הכל.
לא נעים להכיר: התסמונת הקדם וסתית
רבות נכתב ונאמר על התסמונת הקדם וסתית, ובאותה הנשימה, אין באמת חדש תחת השמש. מחקרים מראים שהגילאים בהם היא פוקדת ביתר שאת נשים נעים בין גיל ה-30 ל-40. התסמונת הקדם וסתית מתאפיינת בכאבים פיזיים קשים, ולעיתים גם במצבים נפשיים לא פשוטים בכלל. באנגליה, למשל, מתייחסים למצב הרגיש הזה ברצינות גדולה, ואולי המקרה המפורסם ביותר שם היה שזיכו אישה במשפט רצח (!), רק בגלל שהיא הוכיחה שהייתה לפני מחזור.
הרצון לרצוח נשמע למירב מוכר, אבל מאוד לא מעודד. אני מספרת לה ש-35% מהנשים סובלות מסימפטומים בינוניים עד חמורים שמפריעים לחייהן החברתיים, המשפחתיים והמקצועיים, ומאחר שהתסמונת פוקדת נשים מכל שכבות החברה ומכל התרבויות, הרי שמדובר במחלה הנפוצה ביותר בעולם. איך לא סיפרו לנו, אה?
אז לפחות למצב הנפשי המוזר שבו מירב מרגישה כאילו שהיא משתגעת, יש שם. ולמרות זאת, לצערנו אין מענה או פתרון שידוע כאפקטיבי לכולן. הרפואה הקונבנציונלית מציעה גלולות (שאומנם מזייפות ביוץ, אבל לא תמיד מונעות PMS), כדורים פסיכיאטריים או כניסה להריון. הרפואה האלטרנטיבית מציעה שלל רב יותר, אבל לא בהכרח כזה שמיטיב ועוזר לכל אחת.
אני מציעה למירב לבדוק ולחקור מה יכולה להיות הדרך להקלה שהכי נכונה לה, אבל באותה נשימה, כל עוד זה נוכח, אני מבקשת ממנה לנסות ולהבין מה הקול הפנימי ו"המשוגע" שבתוכה מנסה להגיד לה. יש תבונה מאוד גדולה בימים הללו, ולמעשה דברים שמפריעים לנו הנשים במהלך החודש, ביום-יום, הופכים לבלתי נסבלים בימים הרגישים.
מעבר לכל הניואנסים של בינו ובינה, אנחנו מפרקות ומבינות שהפצע של הדחייה שמירב נושאת עוד מילדות, הוא זה שמזדהם ומכאיב לה הכי הרבה. מצד אחד, נדמה כי היא עבדה על זה כל כך הרבה בתהליך שלנו ובתהליכים קודמים, ומצד שני, לכל אחד יש פצע או מסע לחיים שיפגוש אותו מעבר לפינה וברגע הכי לא צפוי, וזה הפצע של מירב.
לשמחתה, זה לא קורה כל חודש, אבל את ההצפה הזו היא כבר חוותה מול יואב יותר מפעם אחת, וחיטוט ביומן מראה שזה נפל גם אז על הימים שלפני המחזור. "פעם שמעתי מישהי מלומדת עם חוש שישי מפותח, אומרת שזו הדרך של הגוף והמיינד להתאבל על כך שגם החודש אין הריון", אני אומרת לה ומירב מהנהנת. היא עוד לא רוצה ילדים עם יואב, אבל היא יכולה להרגיש את הגוף שלה בשל וכואב את זה, למרות שנפשה עדיין לא שם.
מירב יוצאת מהסשן עם תחושת הקלה. "לפחות אני מבינה שזה נורמלי, ושלא איבדתי סופית את בריאותי הנפשית", היא אומרת ומחייכת מבעד לדמעות שעוד חונקות אותה קלות. היא יוצאת ממני עם משימה חשובה - לשתף את יואב במה שהיא מבינה על עצמה, במה שקורה לה ובקשיים שהיא מרגישה.
אין ספק שזה מורכב להיות אישה. נימי נשמתנו נשזרים בגופנו ועושים בנו שמות. אבל אם מקשיבים לקול הקטן והעמוק שבפנים, אפשר לגלות עוד כמה דברים חשובים על עצמנו.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
