זוגיות שותקת: הרגע שבו הפסקנו לדבר
אחרי שנים של מריבות זוגיות ותחושה שלא מקשיבים לה, דפנה החליטה שהיא מפסיקה להעיר ומתחילה לשתוק. אבל האם מדובר בטקטיקה זוגית נכונה, ומהן הסכנות הטמונות בבחירה בשתיקה?
דפנה לא הייתה מגיעה לפגישה איתי לולא הבת שלה. כך לפחות אמרה לי ברגע שהתיישבה על הכורסה מולי. אחר כך היא שתקה, כאילו ציפתה שאוריד ממנה איזשהו משא שלא היה לה הכוח אפילו לתאר את כובדו. התבוננתי בה במבט ארוך וניסיתי להעריך את כובד המשקל שהיא סוחבת, ואת משמעות הדברים שניסתה לומר לי בשתיקתה.
בטלפון סיפרה לי שהיא נשואה לשלומי כבר כמעט עשר שנים, ושיש להם ילד בן 9 וילדה בת 5. לאחרונה התחילה הבת שלהם להגיע למיטתם באמצע הלילה, וכאשר מנעו ממנה לישון איתם גילו בבוקר שהיא הרטיבה את המיטה למרות שנגמלה כבר לפני כמעט שלוש שנים. בהתחלה חשבה דפנה שזה קשור למשהו שקרה בגן, אבל די מהר הבינה שהסיבה נעוצה ביחסים בינה לבין שלומי. "הבת שלי רגישה לכל מה שקורה בינינו. ככה זה היה מאז ומתמיד", אמרה לי בקול שקט, ובכל זאת העדיפה להגיע לפגישה הראשונה ללא בעלה.
אחרי כמה דקות של שתיקה והתבוננות ביקשתי מדפנה שתספר לי מה השתנה לאחרונה ביחסיה עם שלומי. "היחסים ביני לבין שלומי לא טובים כבר שנים. הרבה דברים שהוא עושה ולא עושה מפריעים לי, ואני מוצאת את עצמי מעירה לו גם ליד הילדים, ולפעמים אפילו על יד המשפחות שלנו. כשאני עושה את זה הבת שלי תמיד מתערבת, ומנסה לגשר ולפשר בינינו, אבל לאחרונה הפסקתי להעיר לו, ומבחינתה זה אמור היה להרגיש יותר טוב. אלא שבמקום ויכוחים ורעש יש פתאום שקט צורם בבית".
"ומה בכל זאת השתנה לרעה?", שאלתי. "הלוואי שיכולתי לומר לך שהשתיקה שלי נובעת מהשלמה עם המצב ומניסיון לקבל את שלומי כמו שהוא", ענתה דפנה, "אבל האמת היא שזה בדיוק להפך. הפסקתי לדבר כי פשוט נמאס לי. נמאס לי להעיר ושלא מקשיבים לי, ונמאס לי לקוות שמשהו ישתנה ולהתאכזב בכל פעם מחדש. הבת שלי מרגישה, וכנראה שגם שלומי מרגיש, שהשתיקה שלי נובעת מייאוש. בשבועות האחרונים ובמיוחד עכשיו, בתקופת החגים, כשאנחנו נאלצים לבלות יותר זמן יחד, הוא מסתובב סביבי קצת מבוהל, ואפילו מתאמץ קצת יותר לרצות אותי, אבל לצערי מה שהוא עושה עדיין לא מוצא חן בעיניי ולא קולע לצרכים ולרצונות שלי. ולמרות זאת הפסקתי להעיר כי הפסקתי להאמין שהוא באמת רוצה או מסוגל להשתנות".
שתיקה רועמת
שתיקה היא אחת הדרכים היותר מפחידות ואפילו אלימות, להגיב להתנהגות שאיננה מוצאת חן בעינינו. בני זוג ששותקים במקום לדבר גורמים לאחת משתי בעיות בזוגיות: האחת היא יצירת תחושה מוטעית שהכול בסדר, והשנייה היא יצירת חוויה של איום סמוי המעוררת חרדה וחוסר ודאות. התחושות הללו פוגעת בכל בני המשפחה ולא רק בבן הזוג, כפי שניתן לראות בבירור מהתנהגות בתם של דפנה ושלומי: הרטבות הלילה שלה ורצונה לישון במיטת הוריה מעידים על חרדה ועל ניסיון להחזיר את הרעש והתקשורת הביתה, אפילו באמצעות הפיכתה ל"ילדה בעייתית".
שתיקה מעידה על ייאוש ועל אכזבה ממערכת היחסים, ומובילה בסופו של דבר לוויתור על הקשר. אם בן הזוג אינו מבין את משמעתה של השתיקה, הוא עלול לחשוב שהכול בסדר, ואז לגלות יום אחד שבת הזוג שלו בוגדת בו כבר שנים, או שהיא השאירה לו מכתב מעורך דין ונעלמה מן הבית. לעומת זאת, אם הוא מבין את משמעותה של השתיקה ומערכת היחסים חשובה לו, הוא עלול למצוא את עצמו מכרכר סביב בת הזוג שלו כעכבר במבוך, מחזר אחרי מי שכבר ויתרה עליו ולא מאמינה יותר לא בו ולא בזוגיות שלהם, ומנסה להתאים את עצמו לצרכים שלא לגמרי ברורים לו ולא באמת מתאימים לו, רק כדי להרגיע את החששות שלו.
אחוז גבוה של גירושין מתרחש דווקא במערכות יחסים שמאופיינות בשתיקות ולא במריבות קולניות, ולכן, באופן פרדוקסלי, למערכת היחסים בין דפנה ושלומי היה סיכוי גבוה יותר כל עוד רבו וכעסו אחד על השנייה, מאשר עכשיו, כאשר דפנה התחילה לשתוק. אני לא אומרת שלריב זה תענוג גדול כי עדיף שלא תהיינה סיבות לריב ושהחיים יהיו הרמוניים ויזרמו על מי מנוחות, אבל זה כמובן תסריט לא ריאלי למערכת יחסים. לכן, כאשר יש קונפליקטים עדיף לריב, להתווכח ולמצוא דרך לגשר על הפערים או לפחות לשחרר מתחים ולחצים, מאשר לשתוק ולהתעלם מהם. ריבים וויכוחים מעידים על ניסיונות של שני בני הזוג ליצור התאמות, לכבוש טריטוריות ולמצוא דרך לחיות יחד באופן שיתאים, בסופו של דבר, לשניהם.
בהחלט כדאי ללמוד לריב נכון, ללמוד ליישב קונפליקטים באופן שמכבד את הצרכים של שני בני הזוג, וליצור התאמות בזוגיות כדי שלא להיות כל הזמן במצב של מאבק על טריטוריה ועל סגנון חיים, אבל הכי חשוב לא לשתוק! כל עוד דפנה העירה לשלומי, העבירה עליו ביקורת, כעסה עליו ואפילו נידנדה לו שישתנה, וכל עוד הוא הגיב אליה – בהבטחה שישתדל, בהצטדקות או אפילו בכעס, היה סיכוי למערכת היחסים. אבל ברגע שהיא השתתקה, החל להיסתם הגולל על הקשר שלהם.
העיקר לא לשתוק
דפנה בחרה להגיע לפגישה איתי לבדה, ואפילו לא סיפרה לשלומי שהיא פוגשת יועצת זוגית. היא טענה שהדבר החשוב לה ביותר הוא הבת שלה, אבל אני הבנתי שאם היא בכל זאת הגיעה לייעוץ זוגי, היא עדיין שואלת את עצמה האם ניתן להציל את מערכת היחסים שלה. השתיקה שנקטה בה בבית לא נעשתה מתוך בחירה, אלא מתוך תחושה של ייאוש וחוסר אונים. היא מצאה שאין מילים שלא אמרה כבר ושאין משהו שלא עשתה, על מנת לנסות לשנות את הדינמיקה הזוגית שלה. אבל למרות ששתקה בבית, היה לה עוד מה להגיד, ובגלל שהרגישה שאיש אינו מקשיב לה, בחרה לשתף אותי, ולהתייעץ איתי ביחס לעתיד נישואיה וטובת ילדיה.
אני בחרתי קודם כל להקשיב לה וללמוד יותר על מערכת היחסים שלה עם שלומי, על הדברים שהייתה רוצה שהוא ישנה, ועל מידת הנכונות שלה להשתנות גם בעצמה. לאחר מכן, ארצה כמובן לפגוש גם את שלומי ולשמוע ממנו איך הוא רואה את הקשר ביניהם, ומהם הצרכים שלו. בשלב הראשון הכי חשוב שאעזור להם למגר את השתיקה ולהחזיר את הדיבור לקשר, ובהמשך אלמד אותם לדבר באופן נכון ואפקטיבי, כך שיוכלו ליצור לעצמם יחד סגנון חיים שמתאים וברור לשניהם.
מאחלת לכולנו זוגיות מתקשרת ולא שותקת,
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה", ומייסדת 'שיחה שנוגעת', אימון וייעוץ אישי זוגי ומשפחתי, טיפול רוחני וסדנאות.