קצר בתקשורת: למה הוא לא מתעניין בי?
הם לא מצליחים להבין זה את זה. היא מרגישה שהוא לא מתעניין בה מספיק, ואילו הוא מרגיש שהוא סומך על שיקול דעתה ולא צריך להגיד דברים נוספים. איך מתקדמים מכאן? בטיפול
הם יושבים מולי על הספה, זוג בסוף שנות העשרים לחייו. שניהם בעלי תואר שני, נשואים שנה ואין להם ילדים. הם מספרים לי שיש להם בעיה בתקשורת, והם לא מצליחים להבין זה את זה. אני מנסה להבין את מהות הקצרים התקשורתיים - האם הם קוגניטיביים? ואולי רגשיים? ואני בודק, כבר בפגישה הראשונה, את המצבים שבהם זה קורה להם. מתברר שכאשר הוא בא להתייעץ איתה על עניינים שונים, גם כאלו הנוגעים לעבודה שלו, הם מדברים. אבל כאשר זאת היא שמנסה להתייעץ איתו על עניינים שונים שלה, השיחה מסתיימת מהר מאוד.
"הוא לא מתעניין בי", היא מתלוננת. "אני כן", הוא אומר. "אני פשוט סומך על שיקול דעתך, ומקבל את זה ואז אין לי מה להגיד". והיא אומרת: "אבל כשאני מדברת עם מישהו זה עוזר לי כי אז אני חושבת בקול רם, והייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות את זה איתך". המסקנה של הבחור היתה אז מאד טכנית: "או-קיי", הוא אמר, "הבנתי שאני צריך לשאול יותר שאלות, ובכך לעזור לה לחשוב".
בפגישה השנייה היא כבר החמיאה לו: "הוא התחיל ליישם את מה שדיברנו עליו", סיפרה בהתלהבות. "אמא שלו חזרה לפני כמה ימים מחו"ל, ושמעתי אותו מדבר איתה בטלפון ושואל אותה שאלות על הטיול שהיה לה. הוא לא עשה את זה קודם!". אלא שבהמשך, תוך כדי השיחה, אנחנו מגלים שזה עדיין לא מספיק. התברר שאם מטרת השאלות היא רק להרחיב את נושא השיחה ולהאריך אותה, זה אמנם עדיף על כלום, אבל זה לא מספיק. בעיקר הבנו שהשאלות החשובות יותר אינן אלו המיועדות לגלות את העובדות או להציע פתרון לבעיה שמתעוררת, אלא דווקא אלו המיועדות להבין מה היא הרגישה, מהי דעתה ומה היא חושבת.
למה היא זקוקה להתעניינות הזאת? ראשית, כי זה עוזר לה טוב יותר לחשוב, שנית, כי זה עוזר לו להבין טוב יותר מה היא רוצה ומה חסר לה, ועל ידי כך גם להבין מה היא רוצה ממנו, ושלישית - כי טוב לה יותר כאשר היא מרגישה שהוא שותף למחשבותיה, רגשותיה ולדרך שבה היא צועדת.
התברר לנו עוד שמשלושת התפקידים הללו של השיחה, תחושת השותפות היא זו החשובה יותר, למרות שהיא תוקפת באופן ישיר פחות את הבעיה עצמה. תחושת השותפות הזו נתנה לאישה הצעירה ערך מוסף חשוב, והוא התחושה הטובה שנוצרת לאחר שמבינים את משמעות הקיום הזוגי - אני כבר לא לבד. כלומר, השיחות הללו והפתיחות הזוגית אפשרו לה להרגיש בטוחה יותר ביכולת שלה להתמודד ולמצוא פתרונות לעניינים השונים, ולהרגיש פחות לבד כשהוא לא לידה.
בהמשך התברר עוד שבעצם גם היא, בשיחות שהיו להם קודם על העניינים "שלו", לא עשתה ניסיונות מרובים להבין מה הוא באמת חושב, ובמקום זה היתה רק שותפה פסיבית לשיחה. הגילוי שגם היא עצמה יכולה לתת לו תחושה טובה יותר של שותפות מזו שנתנה לו בשיחות שלהם בעבר, היה הפתעה בשבילה. הדבר המפתיע ביותר שהתגלה לזוג המקסים הזה, תוך כדי תהליך שנמשך לא יותר משלושה וחצי חודשים, היה שהם גילו פתאום שהם מבינים טוב יותר זה את זה, והדיאלוג שביניהם נפתח לשיחות טובות יותר, והרי בשביל זה הם מלכתחילה הגיעו לטיפול.
התברר שהתהליך שעברו במהלך הטיפול התרחב וחרג מהיותו פתרון טכני של תקשורת בין אישית, והפך לדיאלוג קוגניטיבי ורגשי טוב בהרבה מכל מה שהיה להם לפני כן. וככל שהם הרגישו יותר שהצד השני מבין אותם, כך היה להם גם קל הרבה יותר להיפתח, לשתף ולבדוק זה את זה אם וכאשר נוצרה אי-בהירות בניסוח או במשמעות של ביטוי או מילה מסוימים עבור הצד השני.
חשוב היה לי שנבין ביחד את הדינמיקה הזוגית שמנעה תקשורת טובה בין השניים לפני שהגיעו אליי, מאחר שהקושי הזה לא נראה היה כנובע ממוגבלות רגשית של מי מהם, ובודאי לא מקשיים קוגניטיביים. התברר שמקור הקושי הזה היה החשש, בעיקר של הגבר, מלהיכנס לפרטיות של אשתו ולשאול שאלות פולשניות מדי. למדנו להבין שבין בני זוג יש לפרוץ את גבולות הפרטיות שבהם היו מורגלים בעבר בקשרים עם בני משפחתם ובחייהם כרווקים. במהלך הפגישות, הפתיחות וההתעניינות ההדדית, הם מצאו שיווי משקל חדש ומתאים יותר בין כיבוד הפרטיות לבין המעורבות זה בחייו של זה, ובניית השיתוף והמעורבות הנדרשים לחיים בצוותא.
ד"ר אורן חסון, מטפל זוגי ופרטני.
