בן 31, עדיין גר עם ההורים. מי תצא איתי?
החברים מהסדנה למציאת זוגיות הופתעו כשגיא החתיך סיפר להם שהוא עדיין גר בבית הוריו. חלקם ייעצו לו לעזוב, אחרים סברו כי אין בכך בושה. אבל מה שכולם שכחו זה שגיא ממש לא לבד, ושיותר ויותר צעירים היום חוזרים להתגורר בבית ההורים. אימון אישי
כשגיא הגיע לסדנה הוא הצהיר שהוא נמנע לחלוטין מדייטים. בסבב ההיכרות הוא מלמל משהו מעומעם ומתחמק. "אין לי כרגע מה להציע", אמר בחצי פה, ויתר הקבוצה התאפקה מלחקור למה הוא מתכוון. בכל זאת, סבב היכרות ראשון וגינוני נימוס אלמנטריים. אלא שאחרי המפגש הראשון קלטתי שתיים מהבנות מתלחששות: "גיא ממש חמוד, אהבתי את הווייב שלו. אבל מה האישיו שלו?". היה לי ברור שהרחש הזה מתרחש גם בעבודה או בלימודים, אצל החבר'ה שלו או בחדר הכושר - למה הוא לא עושה שום מוב? איך ייתכן שהבחור החתיך והשרירי הזה לבד?
במפגש השני זה כבר צף. מישהי פשוט שאלה אותו דוגרי - מה הקטע? והפעם הקבוצה לא נתנה לו להתחמק. הוא באמת סיקרן את כולם. הוא שיחק עם אצבעותיו בחוסר נוחות, ולבסוף ענה: "אני גר אצל ההורים מסיבות כלכליות, אבל אני מבין עד כמה זה 'ליים', ועד כמה אף אחת ברמה לא תרצה גבר בן 31 שגר אצל אימא שלו, נהנה משירותי קייטרינג וכביסה ולא עצמאי בעליל".
בתגובה, הקבוצה השמיעה אלף קולות. טוב, אחד עשר קולות, כמספר המשתתפים בה. היו את אלו שאמרו "אז מה הבעיה שלך? צא משם", והיה גם את מחנה ה"זה ממש לא נורא, אז אתה גר אצל ההורים, ביג דיל", אבל אף אחד לא הבין למה הוא מתבוסס במקום ולא משנה את המציאות שלו אם היא נחוות לו כתעודת עניות. בהמשך, הנושא כבר עבר מגיא לשאלה כללית - האם הייתם יוצאים עם מישהו/י שגר אצל ההורים?, והחשש של גיא התממש - רוב הקבוצה אמרה חד וחלק ש"לא. זה הזוי. זה מראה על חוסר עצמאות או בגרות".
הילד בן 30
אבל רגע, קצת סטטיסטיקה – גיא ממש לא לבד כאן. לפי נתוני הלמ"ס, בערך אחד מתוך ארבעה צעירים בין הגילאים 25-35 עדיין מתעורר בבוקר בחדר נעוריו, זוכה לשאלת הדאגה המעיקה "מתי אתה חוזר הערב הביתה?", ולא חי חיים עצמאיים. ועדיין, למרות הכמות הגדולה הזו של אנשים שעוד לא פרשו כנף או פרשו והתקפלו בחזרה, התפיסה החברתית נותרה קשוחה, ומרבית האנשים ירימו גבה נוכח התופעה.
אנחנו חיים הרי במציאות שטחית. הרבה לפני שמסתכלים בתוך הקנקן, מסתכלים במעטפת החיצונית שלו, וכבר בשלבי ההיכרות הראשוניים נחרץ דינם של המועמדים לאהבה, אשר מיד מקוטלגים על פי הגדרות של "האם הם מוצלחים מספיק" או לא. האישיות, לעומת זאת, תיחשף רק בשלבים מאוחרים יותר (ורק אם עברת את מלאכת הסינון השטחית והראשונית). אך למרות התחזית העגומה הזו, חלק גדול מאיך שאנחנו נתפסים מתבסס על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. כל עוד אנו מתנהלים בעולם במחשבה שאין לנו מה להציע, גם העולם יתייחס אלינו כך בחזרה. אולם אם נשנה את הפריזמה הפנימית, התגובה תהיה אחרת.
בהפסקה של המפגש השלישי, שמעתי איך קומץ אנשים חוקר את גיא למה הוא עדיין גר אצל הוריו. הוא סיפר שממש חשוב לו ביטחון כלכלי (אביו פשט את הרגל כשהיה נער וזה הותיר בו משקע עמוק), והוא החליט שהוא לא יקפוץ מעל הפופיק הכלכלי לעולם, ועד שהוא לא ירוויח משכורת שמנמנה שתוכל לאפשר לו חיים בשכירות ללא מינוס, הוא לא יעשה את הצעד לצאת מבית הוריו.
מדבריו השתמע שגיא מתייחס לחיים ברצינות גדולה, ולכסף ברצינות גדולה עוד יותר. ראיתי את מבטי ההזדהות, את ההבנה שנשקפה מעיני מאזיניו, ואפילו את ההערכה. ראיתי את הסוויץ'. זה כבר לא נראה תמוה יותר. זה נראה אחראי ורציני. החיבוק שגיא קיבל מהקבוצה גרם לו להסתכל על עצמו אחרת, ולהבין שלא הכול שחור ולבן. שיש נשים שדווקא יעריכו את זה, ושמדובר במצב זמני.
בד בבד הוא גם הבין שהוא לא רוצה שהכסף ימשיך לנהל אותו ככה. שהוא יכול לסמוך על עצמו שיהיה בסדר, ושהוא יכול קצת להעז. הוא גם הבין שבזמן שהוא רוצה להבטיח לעצמו עתיד טוב יותר, הוא למעשה מדלג על ההווה. עד סוף הסדנה, גיא עשה כמה צעדים משמעותיים. הוא התחיל לצאת לדייטים ולספר להן בגאווה שהוא גר אצל הוריו, בלי התנצלות ובלי להתחמק. הוא גם מצא סבלט לשלושה חודשים, עבר אליו כדי לראות איך הוא באמת מסתדר מבחינה כלכלית.
לרובנו יש נטייה לשים לעצמנו מקל בגלגלים ולקחת את נקודות החולשה שלנו, להעצים אותן ולהפוך אותן לפיל ענקי. השינוי מתחיל לקרות כשאנחנו מסכימים לחבק אותן, מסכימים להסתכל עליהן מנקודת מבט אחרת, ומסכימים לנסות לשנות או להשלים עם מה שיש לנו.
חג שמח!
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
