טרור מתמשך: החיים לצד בן זוג זועם
החיים לצד אדם שסובל מהתפרצויות זעם הם חוויה של איום, בעיקר בגלל חוסר הוודאות שבה. אין אפשרות לצפות את התגובה מראש, והמאמצים מושקעים בליצור אווירה שקטה שתמנע את ההתפרצות הבאה. איך מתנהגים כשבן הזוג שובר את הכלים? מנתקים מגע ודואגים לעצמכם
מריבות הן חלק אינטגרלי מחיי הזוגיות. העובדה ששני אנשים, לעיתים בעלי רקע שונה בתכלית, מנסים לבנות את חייהם ביחד, מחייבת כמעט תמיד התעוררות של קונפליקטים. זה בסדר וטבעי, וזה מתרחש אצל כל זוג, בעוצמות כאלו ואחרות. האופן שבו אנחנו רבים מושפע מהאנשים שאנחנו, מהאופן שבו נחשפנו למריבות בין ההורים שלנו וממקצב האישיות שלנו. על אף המחשבה שרובנו לא באמת נהנים מהמריבה, יש למריבות הזוגיות תפקיד. הן מצמיחות את הקשר, משחררות לחצים, מניעות לפעולה ומובילות בתקווה לפיוס, שלרוב מקרב יותר בין בני הזוג.
כל זוג מוצא לעצמו את הדרך לריב. יש את הזוגות שצועקים ויש את אלו שמנהלים דיונים שקטים ונוקבים. יש את אלו שמנהלים את "ריקוד השתיקה" לפני המריבה (הריקוד הזה שבו כל אחד מבני הזוג מפנה כתף קרה לשני בזמן שנבנה המתח), ויש את אלו שיריבו לבד מול אלו שמרגישים בנוח להתפוצץ על האחרים. כל זוג קובע לעצמו (באופן מודע או לא) את הגבולות שאותם אף אחד לא עובר. יש כמעט קונצנזוס לפיו השימוש באלימות פיזית אסור בתכלית. לאט-לאט כל זוג לומד שממש לא שווה לדקור האחד את השני בנקודות התורפה הכואבות, וכל אחד זוכר שהמריבה נגמרת אבל החיים המשותפים נמשכים, ואנחנו לא רוצים לשרוף את הגשרים.
אבל מה קורה כאשר אחד מבני הזוג לא מסוגל לשלוט בכעס? לעמוד מול אדם שסובל מהתקפי זעם זה מפחיד. האדם שאנחנו מכירים נעלם ובמקומו מופיע אדם זר, אלים ומאיים. אנחנו חוששים מאיבוד שליטה. חוששים שהוא יפגע בנו. לעיתים אנחנו עומדים מולו חסרי אונים ורק מחכים שההתפרצות תעבור. לאט-לאט מתחיל תהליך שקט שבו אנחנו מפחדים מההתפרצות הבאה, ומתחילים להתנהל באופן שכל כולו נועד למנוע אותה.
לרוב, אנחנו לא באמת מסוגלים לצפות מה ידליק את ההתפרצות ולכן אנחנו פשוט מסירים מחיינו כל חלק שעלול להצית את ההתפרצות הבאה. יהיו את אלו שינתקו קשר עם חברות או ידידים, יפסיקו לקנות (או במילים אחרות "לבזבז כסף"), או יעלימו את ההומור מחייהם (כי לעולם לא ניתן לדעת כיצד האדם האחר יפרש הערה הומוריסטית תמימה).
החיים עם אדם שסובל מהתפרצויות זעם הם חוויה של טרור מתמשך. זוהי חוויה של איום, בעיקר בגלל חוסר הוודאות שבה. אין אפשרות לצפות את התגובה מראש, והמאמצים מושקעים בעיקר בליצור אווירה שקטה שתמנע את ההתפרצות הבאה. חשוב לחלק את ההתייחסות להתפרצויות הזעם לשני רבדים: הראשון זה החיים בכלל, והשני הוא ההתנהלות בזמן ההתפרצות. אני אתחיל דווקא מהרובד השני.
3 דרכים להתנהג בזמן ההתפרצות
1. נתקו מגע – אין טעם לנסות "להרגיע" את האדם שמולכם. אין טעם להתחנן או להתנצל. הוא לא איתכם בשלב הזה. הוא הר געש של זעם שמזין את עצמו. המטרה כרגע היא לחוש ביטחון ולא להחמיר את הסיטואציה.
2. אל תיכנסו לוויכוחים או מריבות – היגיון ממש לא רלוונטי כאן. גם לא מענה רגשי. היצמדו למשפט "אתה כועס כרגע וזה בסדר. נדבר כשתירגע". חזרו עליו בטון תקיף מבלי לצעוק או ללחוש.
3. דאגו לעצמכם – אם אתם מרגישים לא בטוחים, אז צאו מהבית והתקשרו להורים או לחברים.
4 עצות לחיים עצמם
1. שמרו על עצמכם: אסור (!) להמתין לאלימות פיזית. שתיקה היא אלימות, קללות והשפלות הן אלימות. קבעו את הרף שאותו אתם לא מוכנים שבני הזוג יעברו. זכרו שללא טיפול מעמיק, דברים לעולם לא ישתנו. אל תקנו תירוצים או מחוות רומנטיות, מרגשות ככל שיהיו, ואל תקלו ראש בביטחון האישי שלכם (ובמיוחד שלכן).
2. הבהירו את הגבולות: חכו כמה ימים, ואז שבו במקום ניטרלי ודברו על ההתפרצות. הסבירו להם שהסיבה שאתם מדברים לאחר זמן היא שאינכם מרגישים בטוחים לדון איתם בדברים בשעת כעס, ולכן המתנתם עד עכשיו.
3. הבהירו את עצמכם: היו ברורים מאוד לגבי הציפיות שלכם מבני הזוג. השתמשו במשפטים שמביעים אמפתיה, אך מצד שני מבהירים היטב את הגבולות שלכם. למשל, "אני אוהבת אותך ולכן אני נשארת איתך, אבל בתנאי שתטפל בעצמך החל מהשבוע הקרוב".
4. אל תישארו לבד: התפרצויות זעם לא מתרחשות רק אצל זוגות מרוחקים. גם אנשים זוהרים מאוד או זוגות שנראים מושלמים במצג השווא הזה שנקרא "רשתות חברתיות" עשויים לסבול מהתפרצויות זעם. אסור להישאר עם זה לבד. זה מסוכן רגשית ולעיתים גם פיזית. שתפו חברים קרובים, שתפו הורים או פנו לעזרה פסי – כו – לו – גית.
בהצלחה!
קובי תורג'מן הוא עו"ס קליני ופסיכותרפיסט
