שתף קטע נבחר

לא יודעת מה קרה לי. אני לא עצמי היום

ניתן להסתכל על ה"עצמי" שלנו בשתי צורות: האחת היא להסתכל עליו כקבוע והמשכי, כלומר כזהות פנימית ואחידה ההולכת איתנו לכל מקום, בעוד הדרך השנייה היא להסתכל עליו כמרובה וכמשתנה תדיר על פני ציר הזמן. רועי צור על ההבדל בין הצורות והאופן שבו הן משפיעות על היחסים הבינאישיים שלנו

סדנאות וספרי עזרה עצמית רבים מעודדים אותנו בדרכים שונות להתחבר ולאהוב את "הילד הפנימי" שבתוכנו. ההנחה הסמויה היא שיש בכל אחד מאיתנו מהות פנימית חבויה שמחכה שנתחבר אליה מחדש, ושחיבור זה יגרום לנו לאהוב, לקבל ולהעריך את עצמנו יותר. לצורך כך מייעצים לנו לקלף שכבה ועוד שכבה מתוך האישיות שלנו, ולחזור אחורה במנהרת הזמן אל המקום שבו התנתקנו מה"ילד האמיתי" שהיינו, לפני שמשהו השתבש.

 

אולם הזמנה זו יכולה לגרום למבוכה ואשמה בקרב לא מעט אנשים העומדים מבולבלים לנוכח מה שנראה כאדם המבוגר שגדל מתוך אותו הילד, העומד כביכול בינם ובין רווחתם הנפשית בהווה. בטור זה אני רוצה להציג תפיסה נוספת של ה"עצמי" שלנו, ולהציע דרך קצת שונה להסתכל על הקשיים הנפשיים שכולנו חווים ביחסים הבין-אישיים שלנו.

עוד מפגש זוגי חסר משמעות. מה לא בסדר בי? (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
עוד מפגש זוגי חסר משמעות. מה לא בסדר בי?(צילום: Shutterstock)
 

אפתח בכמה דוגמאות: אדם מגיע לטיפול עם תחושת ריקנות, אובדן של עניין ממשי בחיים ומן תחושה כללית של חוסר משמעות. הוא מרגיש מבוגר בעל כורחו, כאילו שחייו הם חובה מוסרית אחת גדולה ומכבידה. חייו נעדרים חוויות ספונטניות ובחירות מתוך הוויה של "בא לי". מתוך כך עולם הדייטים נראה לו כמו חוויה מתישה וסיזיפית, ללא שום הנאה מהמשחק שבכך. נראה כי הילד הפנימי שבו לא בא לידי ביטוי כלל, והמשחקיות האופיינית כל כך לילדים נעדרת מהווייתו היומיומית. כיצד עליו להתחבר אל ה"ילד הפנימי" שבו, והאם זה אומר שהמבוגר הרציני שליווה אותו כל חייו הוא היבט אישיותי שעליו לזנוח בכדי להיות מאושר?

 

אדם אחר מגיע לטיפול עם תחושת בדידות וקושי ביחסים. עם השנים הוא פיתח עמדה קשה ועוינת לכל הפגנה של חולשה בעצמו. הוא מתקשה להיות נדיב כלפי עצמו, ולהפגין חמלה כלפי הרגישויות השונות שלו. נוח לו יותר עם ארשת אינטלקטואלית ושכלתנית השומרת עליו מפני פגיעות. האם הוא הודף את הילד הנזקק שבתוכו? אדם אחר מגיע לטיפול ומדבר על הנטייה שלו לרצות את הסובבים אותו ובעיקר את הוריו. בדרך נראה כי הוא זונח את עצמו ואת הצרכים האישיים שלו, אולם זה מרגיש כאילו אין לו שום יכולת תמרון או בחירה בסיטואציות האלה. "זה מי שאני", הוא אומר. האם זה אומר שהוא זנח את הצרכים של "הילד הפנימי" שבו?

 

תחשבו שיש לנו שתי צורות להסתכל על ה"עצמי" שלנו: האחת היא להסתכל עליו כקבוע והמשכי על פני ציר חיינו. בצורה זו יש לנו זהות פנימית אחידה ההולכת איתנו לכל מקום, ומאפשרת לנו לארגן את החוויות בחיינו במסגרת רציפה של זמן ומשמעות. כשאני אומר "אני ממש לא עצמי היום", אני מתכוון שהתרחקתי מאותו גרעין פנימי של אישיותי, הכולל דפוסי מחשבה וסגנון אישי המוכרים לעיתים רק לי.

 

לעומת זאת, הדרך השנייה היא להסתכל על ה"עצמי" שלנו כמרובה וכמשתנה תדיר על פני ציר הזמן. כלומר, ה"עצמי" אינו בהכרח רציף, כפי שאנחנו נוטים לחשוב. כך, אני יכול להיות עצמי אחד באינטראקציה עם הוריי, עצמי אחר באינטראקציה בעבודה, ועצמי אחר עם בן הזוג שלי. ה"עצמי" שלי הוא משהו שאני עושה וחווה בזמנים שונים ולא דבר אחד קבוע, וחשוב מכך, הוא מתקיים ביחסים עם אחרים ולא באופן מנותק מהם.

 

תמונות בחייו של אדם

אם תחשבו על זה לעומק, הרי גם החוויות העמוקות ביותר שלנו, הבונות והמגדירות כביכול את הגרעין האישיותי שלנו, מקורן באינטראקציות בינאישיות מעברנו שנחקקו בנפש והפכו עם הזמן למי שאנחנו. כדי להבהיר את הנקודה הזו נסו לחשוב על ה"עצמי" שלנו כסרט קולנוע. מצד אחד, הוא המשכי ואינטגרלי, אולם מצד שני, הוא גם מורכב מתמונות נפרדות ובלתי המשכיות שחוברו להן יחדיו בכדי ליצור אשליה של המשכיות. האשליה הזו חשובה כי היא יוצרת משמעות ותחושה קוהרנטית, אולם בל נשכח שהיא מורכבת מתמונות נפרדות ושונות הרצות אחת אחרי השנייה.

 

אבל למה כל זה חשוב? אנשים רבים מגיעים לטיפול עם תחושה של "מה שהיה הוא שיהיה", למרות שהגעה לטיפול מסמלת תקווה או התגלמות של ניצני שינוי. ייאוש הוא מנת חלקם של לא מעט מטופלים שכבר ניסו טיפול כזה או אחר, אך טרם הצליחו להשתחרר מחסמים המונעים מהם להשיג את החיים שהם מפנטזים לעצמם. קיים קשר הדוק בין תחושת סיפוק ועושר בחיים לבין היכולת לנוע מתוך חוויה של עצמיות אחידה והמשכית, אל חוויה של עצמיות מרובה וחסרת המשכיות. כלומר, משתנה מרגע לרגע. זה נכון שאם חוסר ההמשכיות הוא רב מדי, אנו נתמלא בפחד מפני התפוררות וחוסר משמעות, אולם כאשר העצמיות המשכית ואחידה מדי, כפי שלרוב קורה, חיינו יהיו נוקשים ומשותקים סביב עצמיות מוכרת שקפאה לה מזמן.

 

כשזה קורה אנחנו נוטים להוביל אנשים אחרים לדפוסים משחזרים של יחסינו המוקדמים. אנו נמשך לדוגמה תמיד לאותם אנשים עם אותו סגנון אישיותי מוכר, או נחווה אנשים ברמה הרגשית העמוקה תמיד באותו אופן אחיד: שיפוטיים, לא אמינים, נוטשים, מרוחקים וכדומה. אנחנו נעדיף את העצמיות המוכרת לנו על פני חוויה עשירה יותר של ה"עצמי", או כמו שאומר המשפט באנגלית: "השטן שאתה מכיר עדיף על פני השטן שאתה לא מכיר".

ייאוש הוא מנת חלקם של לא מעט מטופלים (צילום: index open) (צילום: index open)
ייאוש הוא מנת חלקם של לא מעט מטופלים(צילום: index open)

כשאני מציע לאנשים לעשות דברים שהם לא רגילים אליהם, כגון להתחיל עם בחורה על הרציף של הרכבת, לקחת חלק בקבוצת יחסים בין-אישיים, לומר "לא" לאחרים או להפגין חמלה כלפי עצמם, הרבה פעמים הם יאמרו משהו כגון "אין סיכוי, זה מהדברים שאני לא עושה". אולם מי זה ה"אני" הזה שלא עושה את הדברים הללו, ומדוע דווקא את הדבר הזה הם משאירים מחוץ ל"אני"?

 

כל מי שרוכב על אופניים יודע עד כמה הפעמים הראשונות הרגישו כמו "לא אני", עד שבהדרגה הפכו לחלק מ"האני" שלנו. כלומר, כל חוויה שהיא "אני" מתחילה בעצם מחוויית של "לא אני" באינטראקציה עם הסביבה. אז למה שזה יהיה שונה באינטראקציות הבין-אישיות שלנו? חוץ מזה, ככל שגוברת יכולתו של אדם לשאת את החוויה של גרסאות מרובות של עצמו, כך הוא חווה עצמו כחזק, עמיד ובעל יכולת הסתגלות עשירה יותר למציאות.

 

 

מחקר עצמי

אחת המטרות בטיפול פסיכולוגי היא לחשוף חלקי עצמי נסתרים, ולהתנסות בהם בחדר הטיפולים, על מנת שיוכלו להתרחב לעולם החיצון. דרך זירת היחסים איתי אני מעודד את האדם לחקור, בין היתר, מדוע הוא בוחר להתנהל במערכות יחסים באופן חד-ממדי ומקובע, האם הוא יכול לראות סוגים שונים של קשר מעבר לסגנון הקשר עם הוריו, מה הוא מפסיד מבחירה חוזרת ונשנית בתצורת קשר זו, באיזו מידה חווייתו העצמית של האדם וביטויו העצמיים הם משמעותיים ואותנטיים או אולי הגנתיים וארכאיים, מדוע הוא בוגד בעצמו באופן שגרתי, וכדומה. אני מעודד אותו להתבונן בחייו ולהבדיל בין השטחי לבין מה שנחווה באופן עמוק יותר, בין הסתגלויות קונפורמיסטיות לסביבתו, לבין מה שהוא באמת אישי יותר. בין האותנטי לבין מה שאינו אותנטי.

 

ככלל אצבע, ארגון עצמי אותנטי הוא כזה שעוזר לנו לייצג ולבטא את עצמנו, בניגוד לארגון עצמי לא אותנטי שמטרתו ליצור רושם אצל אחרים או לשלוט בהם. ויש כאן גם בונוס - ככל שאדם מסוגל יותר להכיל בתוכו דרכים מגוונות לחוות את עצמו, כך הוא יכול לחוות אחרים באופן פחות סטריאוטיפי ומצמצם, ובכך להעשיר את חייו. רעיון "הילד הפנימי" זוכה לפופולריות בפסיכולוגיה העממית כיוון שהוא מתכתב עם הרעיון שה"עצמי" האמיתי שלנו שוכן במצבי התפתחות מוקדמים. אולם רעיון זה הוא פשטני ואף מסוכן, כיוון שהדבר יכול להוביל אותנו לתאר חלק אחר מעצמנו כמזויף רק משום שאנו רוצים להיפטר ממנו.

 

אז אולי במקום להתקלף כבצל ולחפש את "הילד הפנימי" שלנו, או את ה"עצמי האמיתי" והמוחלט, מוטב פשוט לנסות ולהרחיב את הרפרטואר ה"עצמי" שלנו. לכן, בפעם הבאה שאתם נכנסים לסיטואציה בה ה"עצמי" המוכר שלכם יוצא, תזכרו שבעצם אנחנו אף פעם לא חוצים את אותו נהר פעמיים. ה"עצמי" שלנו, כמו הנהר, הוא אף פעם לא ממש אותו דבר, למרות מה שאנו מרגישים.

 

רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מעביר במסגרת "Funzing" את ההרצאה "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות". 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
אני ממש לא עצמי היום
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים