בת 40 וכבר לא אופטימית לגבי מציאת אהבה
"לאן לא הלכתי? מה לא ניסיתי? טיפולים, סדנאות, די! אני עייפה! אולי אני צריכה להשלים עם הגורל – לי לא תהיה זוגיות בחיים האלה, ואני אשאר רווקה עד המוות. אני והחתולים נזדקן יחד". ייעוץ
"אני לא יודעת כבר מה עוד לעשות. לאן לא הלכתי? מה לא ניסיתי? טיפולים, סדנאות, די! אני עייפה! אולי אני צריכה להשלים עם הגורל – לי לא תהיה זוגיות בחיים האלה, ואני אשאר רווקה עד המוות. אני והחתולים נזדקן יחד".
שירלי אמרה את הדברים העצובים האלה בחצי חיוך, אבל כולנו יכולנו להרגיש את הכאב העמוק והחד נכנס פנימה ודוקר בדיוק באמצע של הלב. עוד בשיחת הטלפון שקדמה לתהליך הקבוצתי שירלי פתחה בדיוק בזה, והרגשתי שהיא שואלת "מאין יבוא עזרי" כי היא כבר הייתה בסדנאות, יש לה בבית עשרות ספרים בנושא, היא עברה מטפלים מסוגים שונים אבל כלום, כלום לא קורה. היא לא מצליחה למצוא אהבה, שום דבר לא "נתפס", אף גבר לא נשאר.
הפעם, כשישבה במעגל הקבוצתי, היא תארה בכנות מעוררת השראה איך כל פעם מחדש היא מגייסת עוד קצת אנרגיה, חוזרת לאפליקציות, שומרת על אופטימיות, מזכירה לעצמה שהיא שווה, ושוב נוחלת אכזבה. ואז ניר פנה אליה ושאל: "מתי הייתה הפעם האחרונה שחווית משהו משמעותי?", ושירלי נעה באי נוחות בכיסא והשיבה: "זה נגמר לפני חצי שנה. היינו כמעט שלושה חודשים ביחד ואין יום שאני לא חושבת עליו, אבל זה גמור".
"למה גמור"? נשמע קול נשי נוסף. זאת הייתה דלית. כמו שירלי, גם היא נושקת לארבעים, רק שהסטטוס שלה שונה. דלית היא גרושה פלוס ילד. שירלי מספרת את הסיפור על איך זה התחיל עם עידן. איך הוא בכלל לא היה הטייפ-קאסט שלה, אבל היה לה כיף איתו, ועל איך הוא נתן לה להרגיש טוב עם עצמה אחרי שנים שלא הרגישה כך עם גבר. היא עבדה על עצמה חזק כדי לשחרר את הפחד וכדי להתמסר, ומשהו באמת קרה, הלב שלה ניפתח. רק שאז קרה גם הדבר שבסופו של דבר סיים את האידיליה. שירלי ביקשה להריץ את הסרט מהר קדימה, והמחשבות על להתחתן או לא, ילדים או לא ומתי, לא נתנו לה מנוחה. היא כל הזמן ביקשה לדעת איפה הוא עומד מבחינת ציר הזמן והלחץ הזה פשוט הרחיק, שיבש וגרם לעידן לסיים איתה את הקשר.
לכל אחת יש בחירה
הצצתי על המבטים הסקרנים שהתרכזו בשירלי. מבטים של הזדהות גדולה. ידעתי שאין כמו לתת לשירלי את האפשרות להבין מה זה עושה לצד השני. אז פתחתי את הנושא לדיון ושאלתי אם מישהו רוצה להתייחס לדברים. ראשונה הייתה דלית. היא סיפרה שבניגוד לשירלי, הרגל אצלה תמיד חצי על הברקס כי היא לא תעביר את הילד שלה טלטלות מיותרות מול גבר שהיא לא 100 אחוז סגורה עליו.
ואז הגיע גם קולו של ניר, שאמר: "זה נשמע שאולי את מחפשת זרע. לפחות ככה לי זה הרגיש כשיצאתי עם מישהי שהייתה מבוגרת ממני בכמה שנים. היא הייתה מקסימה ורציתי אותה, אבל השאלות שכל הזמן בדקו איפה אנחנו וכמה מהלכים עוד נשארו עד שיהיה לנו ילד, פשוט גמרו אותי. רציתי להיות איתה אבל הרגשתי כמו זרע פוטנציאלי, הרגשתי שהיא לא באמת מתאהבת בי, במי שאני".
ניר סיים את המניפסט הכואב שלו וממש יכולתי לראות איך גוון פניה של שירלי משתנה. באותו רגע היא הצליחה לראות עוד אפשרות. שאולי אולי לעידן שלה לא היה בכלל צ'אנס, שאולי היא לא אפשרה למערכת היחסים ביניהם לקרות בקצב שהיה נכון לה, למערכת היחסים, ולא לשעון של שירלי.
המפגש הסתיים ויצאתי ממנו עם מיליון מחשבות. הרבה נשים עברו לי בראש ואיתן ההבנה שלכל אישה, ולמעשה לכל אחד מאתנו, תמיד יש בחירה. בחירה האם להמשיך במסע למצוא אהבה, בחירה האם לגייס עוד כוחות, ללמוד עוד שיעור על סבלנות, להעמיק פנימה ולא לתת לעבר - לדייטים המאכזבים וללב שנשבר כל כך הרבה פעמים, להיסגר. לא לתת לסטטוס להגדיר את מי שאנחנו, והכי חשוב – לדעת למצוא תקווה גם כשאין ודאות, גם כשהייאוש מאיים להגיח.
לקבוצת הפייסבוק של נקודותיים - תהליכי זוגיות: "עושים אהבה".
