מבחוץ אנחנו הזוג המושלם, אבל אני לא שם יותר
"אני מרגישה כמו בכלא של עצמי", אמרה. "אני ועופר כבר שנתיים ביחד. יש לי הרגשה שהוא בקרוב יציע לי נישואים, אבל אני בכלל לא רוצה להיות שם". אימון אישי
לפני כמה שנים חברה סיפרה לי ביום בהיר אחד שהיא ובן זוגה מתגרשים. הייתי המומה. לא הבנתי איך יכול להיות שפספסתי את הסימנים, ותהיתי מדוע לא הייתי שם מספיק עבורה כדי לקלוט את הבהובי המצוקה ואת הקושי שקדם לפרידה. רק לאחר שחבלי האשמה התהדקו סביבי, נפל לי סוף-סוף האסימון – היא לא נתנה לי אפילו רמז אחד שמשהו אינו כשורה בחייה. תמיד הקפידה על ארשת מושלמת של משפחה פוטוגנית עם ימי הולדת, חופשות, חגים בלבן. הכול היה שם מונצח, מתועד, אסתטי ומתוק. אולי טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
כשרעות הגיעה אליי נזכרתי ישר במקרה הזה. היא שמעה המלצה עליי מחברה, וכבר בהתכתבות בינינו ציינה שהיא מבקשת שאהיה דיסקרטית כי "אותה חברה לא יודעת דבר". היא התיישבה מולי מלאת סטייל ויופי טבעי ובלתי מעורער, והניחה מיד את הקושי העצום שאחז בה: "אני מרגישה כמו בכלא של עצמי", אמרה. "אני ועופר כבר שנתיים ביחד. יש לי הרגשה שהוא בקרוב יציע לי נישואים, אבל אני בכלל לא רוצה להיות שם".
המחשבה האוטומטית הראשונה שעברה לי בראש היתה - "אבל את לא חייבת", כי יש הרי אינסוף סיפורי אהבה שלא מצליחים לעבוד, אבל משהו באופן שבו אמרה את הדברים הנציח את המורכבות שעטפה אותה. המשכנו לדבר, והיא סיפרה לי עד כמה כולם בטוחים שהם הזוג המושלם, ושאף אחד בסביבתה לא מודע לתחושותיה הקשות.
רעות היא "נוכחת-נפקדת" במערכת היחסים הכי קרובה שיש לה. כלפי חוץ היא לא מראה קמט אחד של קושי, ויש לה כבר מאסטר בהסתרה. היא תמיד מחייכת, תמיד מעלה תמונה של שניהם מהמקומות "הנכונים", תמיד משדרת באינסטגרם חזות של "אני מאושרת". רעות בנתה לעצמה מסכה שגדולה עליה בלא מעט מידות, וכעת היא מתקשה לתחזק אותה.
כשאני שואלת אותה, "למה? למה את חייבת להיות מושלמת תמיד? מי אמר שחייבים לחית ככה?", הדמעות ממלאות את עיניה והיא נשברת. "תמיד עשיתי כל מה שציפו ממני", ענתה. "זה התחיל בללמוד מקצוע שכלל לא רציתי, המשיך בבחירת החברות ועבר לבחורים שבחרו אותי ולא אני אותם. ועופר הוא גבר טוב, הכי טוב שאני מכירה, אבל זה לא מה שאני באמת רוצה". רעות כל כך התרחקה מעצמה עד שהיא כבר לא יודעת מי היא בכלל. היא לא מוצאת את עצמה בתוך החיים שבנתה. לא בזוגיות, ולא באף מקום אחר.
התפקיד החברתי שבחרנו לעצמנו
אני רואה את התופעה הזאת לובשת כל כך הרבה צורות. אנחנו נולדים ובוחרים, ללא מודע, בתפקיד חברתי או באיזושהי דמות שדרכה נדמה לנו שיאהבו אותנו. בתחילה זה כמובן ההורים, אבל אחר כך זה משתכלל ואנחנו יוצרים פרסונה חיצונית שהיא כרטיס הביקור שלנו בעולם. זה בלתי נמנע וזה חלק ממנגנון ההישרדות שלנו, אבל יש תקופות שלמות שבהן אנחנו בטוחים שזה מה שאנחנו באמת, ואז אנחנו מרגישים רחוקים מעצמנו, בודדים.
במהלך הניסיון לפרק את הפחדים, רעות הודתה שהיא לא מאמינה שהיא מספיק טובה כמו שהיא, אבל כבר בסוף הפגישה הראשונה אתגרתי אותה לשתף. "תתחילי ממקום שאת מרגישה בו יחסית בטוח", אמרתי לה. "ספרי לחברה שאת סומכת עליה מה את באמת מרגישה כלפי הזוגיות שלך". יחד עם ההבנה שכך אי אפשר יותר להמשיך, נולד לו הכוח לשחרר. עם הרבה אומץ רעות הסכימה להתמודד עם ה"מה יגידו" וה"מה יחשבו", וככל שהיא הרשתה לעצמה להיות יותר אותנטית, כך היא גם הבינה שזה בסדר ושהאדמה תחתיה לא נשמטת.
גם תורו של עופר הגיע, בשיחה שהייתה אמורה להוביל לפרידה. היו המון דמעות מצד שניהם, והיא נדהמה לגלות את הדמיון ביניהם. בפעם הראשונה מאז נכנסה למערכת היחסים הזאת, רעות הרגישה שאולי היא כן יכולה להיות קרובה יותר. גם לעופר אבל בעיקר לעצמה.
חמוטל לוי לשם היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
