הוריי לא מפסיקים לבקר אותי על רווקותי
"המשפחה שלי רק קוטלת אותי כאילו שאני עושה בכוונה שאין לי זוגיות. הם לא מבינים שזה לא עוזר לי אלא רק מייאש אותי יותר. איך אני עוברת את החגים איתם?". ייעוץ
ארוחות חג יכולות להיות אתגר לא קטן, בטח אם הן מגיעות כמו השנה, בתרכיז של כמעט חודש רצוף של חגים. ההתכנסות החגיגית הזאת מהווה קרקע פורה לכל חיידקי מערכות היחסים המשפחתיים שעשויים להפציע ולהתהוות לכדי אורגניזם שלא תמיד קל לנו לעכל. אני מדברת על הדודה שמקפידה לשאול בנימה צקצקנית, "נו, יש חדש?", למרות שהיא יודעת שאין, הסבתא שמתפללת שתתחתני כבר כי היא לא נעשית צעירה יותר, האחות הקטנה שמביאה את הבייבי המתוק שרק נולד, וכמובן המבט הדואג של אימא. תחושת האכזבה העצמית מוגשת למנה ראשונה, נשארת גם למנה הבינונית והאחרונה, ואיזה מזל שיש יין בסביבה.
באחד ממפגשי הסדנה הקבוצתית שלנו עלתה שאלת השאלות - "למה אין לי זוגיות?", וניצן, כמו כולם, הביאה למפגש מכתבים מהקרובים לה בהם הופיעה התשובה שלהם לשאלת מיליון הדולר. זה אחד התרגילים החשובים בסדנת האימון, תרגיל שמאפשר לסביבה הקרובה שלנו לשקף את דעתה הכנה בנושא. כשהגיע תורה של ניצן היא החלה להקריא בקול רועד מכתב אחר מכתב, עד שהגיע זה ששלחה לה אמה. "לא רציתי לבקש ממנה לכתוב משהו בכלל כי כבר ידעתי מה היא תגיד", היא סיננה לעברנו. השורות שנכתבו לה הדהדו בחלל החדר ואיתן המילים "בררנית", "ביקורתית מדי", "חסרת ביטחון" ועוד מחמאות שגרמו לניצן לרעוד מרוב כאב.
ולא רק לה, כולנו הרגשנו את זה, את הנימה המקטינה שניצן חווה מהבית. העיניים שלה התמלאו בדמעות והיא שיתפה: "המשפחה שלי רק קוטלת אותי כאילו שאני עושה בכוונה שאין לי זוגיות. הם לא מבינים שזה לא עוזר לי אלא רק מייאש אותי יותר. איך אני עוברת את החגים איתם? בכלל, תמיד אמרו לי שאני לא מספיק טובה", היא הוסיפה. "כשהייתי ילדה שמעתי משפטים כמו 'את אוכלת יותר מדי', 'את שמנה', כשגדלתי נוספו עוד קולות של 'את ביישנית מדי ובגלל זה אין לך חברות', והיום אין פעם שאני מגיעה הביתה ואין לה משהו להגיד על איך שאני לבושה או על מה שאני עושה".
"למה את מתייחסת אליהם בכלל? הם לא שווים את זה!" סינן דרור בעצבנות, וקול אחר שאל "את עונה להם? אל תתני להם לדבר אלייך ככה". הקבוצה געשה מרוב כעס וחמלה. עצרתי את הקולות והסתכלתי על ניצן. היה לי ברור שהיא לא עונה, לא עוצרת להציב גבול מול המשפחה. זאת בכלל לא אופציה כי הרי זה מה שהיא חושבת על עצמה.
אז ניצן אומנם שתקה, אבל יכולתי לראות מיד איך עוצמת התגובות שהפגינה הקבוצה עוררה אותה מבפנים. הדמעות הפכו לכוח, והיא הבינה שכל עוד זה המצב אין סיכוי שהיא תוכל באמת להתמודד עם הקולות שבחוץ. ככה זה - אם יגידו לנו משהו שאנחנו לא חושבים על עצמנו זה מלכתחילה לא יגע בנו, אבל אם זה כן טבוע בנו ברור שנמצא לזה אישורים מבחוץ.
הדרך של ניצן רק החלה, דרך של בנייה מחדש על הריסות העבר, דרך של בחירה מחדש והרבה זרקורים על מה שהיא כן כדי לאזן ולהגדיל את הערך הפנימי שלה. המפגש שלנו הסתיים עם הרבה סימני שאלה על גבולות ועל הקולות שגדלנו עליהם. וניצן, שעדיין לא הייתה בטוחה איך להתמודד, הגיעה למפגש החדש זקופה יותר וסיפרה שהשבוע בפעם הראשונה מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא הצליחה לבקש בתקיפות שהשנה בארוחות החג המשפחתיות ולפחות עד שהיא תרגיש אחרת, תיפסק הביקורת הזוגית הקוטלת. להפתעתה, משפחתה חיבקה אותה בחום והבטיחה לה ששום הערה מעליבה לא תיזרק יותר לעברה.
חמוטל לוי לשם היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
