הוא אהבת חיי עד שהוא כועס והופך לאיש אחר
מהו מעגל האלימות וכיצד הוא שואב הן את התוקף והן את המותקף? עדי קמחי על צבירת המתח שהופכת לניצוץ שמבעיר את הכול ומייצר טרור ביתי ומעגלי, שלא יסתיים עד שהאדם האלים יכיר בבעיה ויטפל בעצמו
כשהתחלתי לכתוב את הסיפור של גלי, קרה דבר שהחריד אותי. הייתי צריכה, לצערי הרב, לעדכן את משפט הפתיחה. המשפט המקורי ששפכתי על המקלדת בתחילת השבוע היה: בשבוע שעבר נרצחה עליזה שפק ז"ל, האישה ה-19 שנרצחה השנה בישראל. והנה, עוד לא הספקתי לעבור פעם אחרונה וללחוץ על ה"שלח", והאישה ה-20, אנגוואץ וואסה ז"ל, כבר איננה, ואין שום דבר מנחם שאפשר להגיד. חרף מהפכת "מי טו", הסטטיסטיקה לא מראה על ירידה חדה באלימות ורצח נשים, והסיפור של גלי, אותו סיפור שהתחלתי לכתוב ונאלצתי לעדכן, מעיד שהתופעה קרובה אלינו משנדמה.
בתום פגישתנו הראשונה, כשיצאתי מהחדר מלווה את גלי לדלת, התקשיתי לנשום. גלי סיפרה איך הכירה את דוד דרך חברים משותפים, ציינה איזה בחור נהדר הוא, עד כמה הוא מוצלח ומצליח, סופר הישגי, סיפרה שהוא עובד כמהנדס בהיי-טק, ושהשניים עברו לגור יחד לפני חודש בדירה מדהימה. לכאורה, נשמע נפלא. אז מה הביא אותך לכאן? אני שואלת. "הוא כל הזמן אומר לי שאני צריכה טיפול", היא עונה. "מפריעים לו המון דברים, ואני מסכימה עם רובם. אז בשבילו וגם בשבילי כמובן, אני רוצה להשתפר".
מה מפריע לו בעצם? אני מנסה להבין, והיא עונה: "שאני חסרת ביטחון, שאני לא שאפתנית, שאני בלגניסטית, שאני לא מכינה אוכל כפי שהוא מצפה ומנהלת את הבית המשותף שלנו", היא אומרת ומחייכת חיוך מבויש. "הוא טוען שהחברות שלי לא ברמה שלי, ושאני לא מספיק רואה אותו. יכול להיות שאני קצת מרוכזת בעצמי באמת", היא אומרת וממשיכה, ואני מאזינה לה ומתכווצת. מבינה שיש פה בעיה עמוקה. אני מבקשת קצת דוגמאות מחיי היום-יום שלהם, שואלת איך זה בא לידי ביטוי, והיא פורטת את הריב של אתמול.
"הוא חזר מהעבודה עצבני, היה לו יום נורא, והוא רצה ערב ביתי ושקט", היא מסבירה. "את יודעת, לא יכולתי לנחש את זה, אבל כן הייתי צריכה להבין אותו כי הוא כתב לי במהלך היום שהוא מתוסכל נורא. ואז מה שקרה זה שלפני שהוא הגיע קבעתי עם חברה שתבוא אליי ללמוד, וכשהוא קלט שהיא בבית הוא רתח. קלטתי את זה בשפת הגוף שלו. הוא שם נעליים, החליף בגדים ויצא לרוץ. אני מודה שכבר אז קלטתי שיש בעיה אבל לא יכולתי להגיד לה ללכת, היא רק הגיעה. כשחזר והחברה הלכה, הוא ממש איבד את זה. כעס עליי בטירוף, אמר שאני לא רואה אותו, שנמאס לו לחיות כמו אוויר, שאפילו בבית אין לו שקט".
"ניסיתי להסביר לו שלא קלטתי שהוא רוצה להיות לבד בבית, אז הוא אמר לי 'ברור, כי את מטומטמת, מרוכזת בעצמך', ומרוב עצבים הוא אפילו שבר כוס". היא רואה את התגובה שלי, בלי שאומר מילה, ומיד מסנגרת עליו: "אבל הוא מודע לכעסים שלו", היא אומרת. "ואחרי שכל זה קרה הוא התנצל ממש. אמר שהוא שונא את עצמו ככה, התחנן שאסלח לו, הכריח אותי שנצא להתאוורר והלכנו לשבת בבר. בסוף היה ערב ממש כיפי, ושבוע הבא הוא מתחיל ללכת לסדנה לניהול כעסים. אני מבינה שיש לו שם בעיה, אבל הוא מטפל בעצמו ואני באתי לטפל בעצמי".
אני מבינה שגלי מאוד אוהבת את דוד. היא רוצה שהיחסים האלו יצליחו, ולמרות שכל נורות האזהרה מהבהבות, היא מאמינה ששניהם יכולים להשתנות. אני הראשונה להאמין שאנשים יכולים להשתנות. שדפוסים ניתנים לשינוי. שאם יש אהבה ותקשורת אז השמיים הם הגבול. אבל כשזה נוגע לאלימות שלא מטופלת כהלכה, המדרון כל כך חלקלק והסכנה כל כך גדולה כמו שהסטטיסטיקה מספרת לנו, עד שאפילו אצלי, המאמינה הגדולה בשינוי, האמונה נסדקת.
מעגל האלימות: מהמתח ועד לירח הדבש
ברור לי שכל מי שקורא את השורות הללו חושב שגלי צריכה לברוח, שדוד הוא מפלצת במסווה של גבר שווה, שאלימות היא דבר שאין כלפיו שום סלחנות ושהמשפט הבא ישים את כולם בעמדה לא נוחה - אבל בואו, בכולנו, גברים ונשים, שוכנת תוקפנות והיא נוטה לצאת במערכות יחסים זוגיות. כן, גם בך יש אלימות ותוקפנות. אלימות היא גחל לוהט שאף אחד לא רוצה לאחוז בו, לנכס לעצמו ולהודות בו בקול רם, אבל היא קיימת. רובנו נתקל בסוגים שונים של אלימות בזוגיות, מכל המגדרים. כי גם שתיקה רועמת היא אלימות, וגם איומים בפרידה הם אלימות. כך גם תקיפת רכוש, תקיפה חברתית (עם מי מותר להיות בקשר חברתי ועם מי לא), תקיפה כלכלית (כשמנהלים משק בית משותף) ותופעה צעירה יחסית - תקיפה באמצעות הרשת (פריצה לחשבונות הפייסבוק והמייל, או פרסום סרטונים משפילים) זו אלימות.
האלימות הסמויה או הגלויה הזו הופכת למסוכנת במיוחד כשהיא הופכת לדפוסים שחוזרים ונשנים, והופכים להיות מה שנקרא בשפה המקצועית "מעגל האלימות" (מודל של לאונוא וולקר, 1970). שם מתחילה הבעיה המהותית ומסכנת החיים, כי המעגל הזה שואב אליו גם את התוקף אבל גם את המותקף. אני אדגים עם הסיפור של גלי: מעגל האלימות מתחיל בצבירת מתח - דוד חזר עצבני מהעבודה, קלט שהחברה נמצאת ויצא לרוץ. במהלך הריצה סביר שפיטם את עצביו עוד יותר בשיחה פנימית מתסכלת ("גלי לא רואה אותי"). השלב הבא הוא הניצוץ - דוד חוזר הביתה והיא נפרדת מהחברה. הכול מעצבן אותו. הדלת נסגרת והניצוץ מתלקח מכל דבר קטן.
וכשיש ניצוץ תהיו בטוחים שתבוא ההתקפה - במקרה הזה הוא לא הרים יד על גלי, אלא תקף אותה נפשית ומילולית, שבר כוס, השתולל והשפיל. היה באטרף עד לשלב הבא, שהוא שלב הרגיעה - השלב בו העצבים משתחררים. "זה קצת כמו סטלה", העיד בפניי מאומן שמכיר במעגל האלימות שלו. "יש איזו שלווה אפאטית שאופפת אותך אחרי שהעצבים שוככים". שלב נוסף שמגיע אחרי הרגיעה הוא החרטה - דוד מרים את עיניו ומבחין שגלי בוכה את נשמתה. או אז מגיעה החרטה ("איזה אידיוט אני"; "אני לא ראוי לך"; "אני דפוק מהיסוד"; "אם אני אשתנה, תסלחי לי?").
אם היא סולחת לו, את החרטה ימשיך שלב הפיצוי - סוג של ירח דבש ממכר. בשלב הזה גלי מקבלת את מילות האהבה היפות ביותר, זוכה בבילוי כיפי, במתנות שוות. היא מקבלת גבר רגיש ואוהב, רך ומתחנף, המאהב האולטימטיבי. ובכן, עד שהכול מתחיל מחדש. ולמרות שכל מה שבא לי לעשות בסוף הפגישה הזו הוא לצרוח באוזנה של גלי, "תברחי!", אני יודעת שהאדם היחידי ממנו היא תברח בסוף הוא ממני. זה לא יעזור לה בשום דבר. היא אוהבת אותו, שבויה בהבטחה שהוא ישתנה ושבויה במחשבה שהיא גרמה לזה ושהיא גם היתה לא בסדר.
אני בולעת את הזעקה וממהרת לקבוע איתה עוד פגישה. לפני שהיא הולכת אני ממליצה באסרטיביות שדוד לא ילך לסדנה לניהול כעסים אלא לטיפול קבוצתי במעגל גברים, או לטיפול פרטני עמוק המתמחה באלימות. כן, מעגל האלימות יכול להיפסק, תאמינו או לא, אבל זה מחייב טיפול מאוד מעמיק שקודם כל מתחיל בהכרה בבעיה. גלי, לעומת זאת, תצטרך ללמוד להציב גבולות, לעמוד מול דוד ולשים מול עיניו, כבר עכשיו, את הבעיה. לגרום לו להבין שהבעיה אצלו ולא אצלה. אני יודעת שלגלי יש עוד דרך ארוכה שם, וממש מתפללת שדוד מספיק אמיץ כדי להיות מודע.
היום, יום ה', ייערכו הפגנות בכל הארץ בעד נשים ונגד אלימות במשפחה
עדי קמחי היא מאמנת אישית וקבוצתית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
