כיצד טראומה לא מטופלת מחרבת לכם את היחסים
שהייה באזור מלחמה או פגיעה מינית בעבר הם אירועים שעשויים להשפיע באופנים שונים על מערכות היחסים שלנו, גם שנים רבות אחרי שהם קרו. מהי דיסוציאציה, וכיצד הניתוק הרגשי שרבים חווים כתוצאה ממנה, עשוי לשבש גם את אלו שכמהים לקשרים רומנטיים בריאים?
דיסוציאציה (ניתוק) היא תגובה טבעית לטראומה. כל אדם העומד מול חוויה הכרוכה בכאב ובאימה גדולים מדי, ושמנגנוני הנפש שלו אינם מסוגלים להתמודד איתם, יפתח דיסוציאציה. תחשבו על החייל בשדה הקרב או על האישה שהותקפה מינית המפתחים פוסט-טראומה כתוצאה מחוסר היכולת של הנפש שלהם לעבד את החוויה הקשה שעברו. לא בכדי התקבע הביטוי 'הלם קרב' - אישיות דיסוציאטיבית היא אישיות הלומה. הלם הוא תגובה למשהו המתפרץ אלינו בחדות, ולפיכך הניתוק מאפשר לנפש להסתגל באופן מידי ולחתוך החוצה את הכאב, האימה והאמונה במוות הפיזי או הנפשי הממשמש ובא. בכך נחסכת מהנפש גישה למצב תודעתי מסוכן המכיל בתוכו רגשות, זיכרונות ומחשבות אשר בלתי ניתנים לעיבוד.
אולם אליה וקוץ בה – כדי שאותו אירוע יתפרק וחלקיו יתמוססו ויהפכו לחלק מהעבר הנפשי שלנו, עלינו להתבונן בו, לחשוב עליו, לצקת לתוכו משמעות ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי בתוך חיי הנפש שלנו. כיוון שתהליך זה כרוך בקונפליקטים נפשיים רבים, כאב, התאבלות ונגיעה בלב ליבה של הטראומה הנפשית, הוא הופך לבלתי נסבל. כאן באה לעזרתנו הדיסוציאציה, בכך שהיא משבשת, כחלק ממנגנון ההגנה הנפשי, את יכולת ההתבוננות העצמית ואת ההרגשה שאותה חוויה היא חלק מאיתנו. ניתוק מאפשר לנו למחוק, להרדים או לחתוך מתוכנו את אותם היבטים של עצמנו הקשורים בטראומה.
בדרך כלל, אנשים הסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית חמורה בבגרותם חוו טראומה קשה בילדותם: נפגעו מינית, עברו התעללויות פיזיות או נפשיות, סבלו מבריונות או היו עדים לאלימות במשפחה. במקרים קשים אלה, אדם יכול לפתח הפרעות דיסוציאטיביות חמורות מדה-פרסונליזציה (חוויה קשה שבה האדם מרגיש זר לעצמו), ועד לפיצול אישיות שבה האדם מקיים עצמיים שונים הזרים זה לזה. אולם אלו הם מקרים חריגים. ברוב המקרים, האדם פשוט יתבודד וירחיק את עצמו מהקרובים לו, ירדים את עצמו בדרכים שונות, יהיה מנותק מרגשותיו ויתקשה לפתח אינטימיות אמיתית שהיא תוצאה של תשומת לב, נוכחות ושיתוף בכאב.
הרדמה עצמית
כאשר אדם רוצה להרדים חלקים מסוימים מהחוויה שלו, הוא יכול לעשות זאת דרך צפייה בטלוויזיה, חלימה בהקיץ, שימוש בחומרים ממכרים, שינה, השמנה והזנחה גופנית, טורדנות וכפייתיות (מינית למשל). הסחות דעת אלה עוזרות לאדם להתנתק מרגשות ומחוויות שעשויים לעורר מתח והצפה רגשית. לפיכך, גם אם תשאלו אותם, אנשים אלה לא תמיד יודעים מה הם מרגישים ומה הם באמת רוצים.
יותר בטוח ללכת עם הזרם, לא להעמיק יותר מדי, לאמץ את הפשטות של חיים קונקרטיים לצד חיי נפש דלים. ידיעה עצמית קשורה לנוכחות מלאה ולתחושת זכאות בריאה, אולם אלה מהווים בהכרח מקור חרדה לאדם המנסה בכל כוחו לשמור על אי-ידיעה, וניתוק מחוויות מסוימות של עצמו.
הרדמה עצמית שכזו היא למעשה קרובת משפחה של הדיסוציאציה, המתרחשת לעיתים כתגובה לטראומה חמורה. אלו ילדים שגדלו במשפחות שבהן ההורים היו מרוחקים או לא זמינים רגשית, ושבבית שררה אווירה של אדישות, רדידות, היעדר תקשורת רגשית או התעלמות ממצוקה ומכאב נפשי. ילד לומד לווסת את עצמו באמצעות הוריו המעבדים עבורו את רגשותיו, ומשתמשים במגע כדי להרגיע ולתת משמעות לחוויות חיים מציפות. אך כאשר אין מי שיעשה זאת בעבורו, הילד נשאר במצב קבוע של חוסר ויסות, ולפיכך מאלחש את עצמו כמוצא אחרון.
אחד התיאורים היפים למנגנון ההגנה הדיסוציאטיבי הוא "מילוט כאשר אין דרך מילוט". ילדים שגדלים בסביבות כאלה או דומות יגיבו בבגרותם בהרדמה ובשכחה עצמית על כל תגובה של סטרס, קונפליקט, הצפה רגשית או אפילו ביטוי של נרקיסיזם בריא. כל מי שירגיש רגש חזק בלי יכולת קוגניטיבית מתאימה לעיבוד רגשותיו, יימצא במצב של עוררות יתר.
ניתוק מפחית עוררות רגשית בכך שהוא מעביר אותנו סוג של היפנוזה עצמית שמכניסה אותנו למצב של "לא-אני", מצב של ידיעה המלווה באי-ידיעה. לדוגמה, אדם יכול "לשכוח" דברים מסוימים, להיכנס למצב של טרנס בין דמיון למציאות, ליצור מראית עין של הקשבה בזמן שהוא כלל לא נוכח, או לחיות חיים של אינרציה המלווים בשכנוע עצמי שגורמים לו להישאר בזוגיות או בעבודה שלא מתאימה לו במשך שנים.
אולם, למרות הפגיעה בביטחון הרגשי כתוצאה מטיפול הורי לקוי, לרוב אנשים אלו לא מאבדים תקווה, ורובם מחפשים קשרים בריאים שיש בהם חום וחיבה. יחד עם זאת, הם נוטים לא פעם למסר כפול של "תתקרב אבל תשמור מרחק", מסר צפוי לאור העובדה שככל שהאדם נפגע יותר בילדותו, כך הוא יהפוך לחשדן יותר כלפי כל אדם אחר שבו הוא עלול להיות תלוי. לכן, בזוגיות עם אחר המבקש מהם מפגש מעמיק יותר, הם יגלו להפתעתם כי הדרך שלהם לשמור על עצמם מביאה עליהם בדיוק את ההיפך. בן זוגם יטען כלפיהם כי הם לא נוכחים מספיק, טומנים את הראש בחול, פסיביים ולא מורגשים.
האחר המשמעותי בחייהם ירגיש בודד, ריקני או כועס בעקבות הזוגיות השטחית שנוצרה ביניהם, והקשר יהפוך עם הזמן למשעמם, חסר אינטימיות, אפילו דל מבחינה רגשית. על כן, כדי לשמור על שלווה והרמוניה ביחסיהם עם אחרים ועם עולמם הפנימי, יש הנוטים להתמזג או לזרום עם רצונותיהם של בני זוגם, נמנעים מקונפליקטים והבעת כעס, ונוטים לשכוח או פשוט "לא לדעת" את הדברים החשובים להם בחיים. בחיפושיהם אחר בן זוג הם לעיתים נמשכים לאנשים שבניגוד אליהם מביעים כעס בקלות או שיש להם תחושת זכאות גבוהה, ודרכם הם חווים למעשה את מה שבלתי אפשרי מבחינתם לחוות בעצמם.
הפתרון לעצמי שחלקיו קפאו בזמן
המחיר שמשלמים אנשים אלה בחייהם בכלל ובזוגיות בפרט הוא לא פעם כבד ביותר. היעדרם של קונפליקטים ובריחה מכאב נפשי מעכבים מן הסתם צמיחה נפשית, ואת היכולת להוציא את הפוטנציאל שלנו מהכוח אל הפועל. לפיכך, אצל אנשים אלה קיימת לעיתים נטייה לדחיינות, קושי בקבלת החלטות, קושי לעמוד על שלהם וייפוי המציאות באופן כללי.
אחד הקשיים הגדולים סביב אינטימיות היא שאנו מבינים, בין אם במודע או שלא, שבן זוגנו ישפיע עלינו וישנה אותנו עם הזמן. אדם הרואה בכך סכנה ליכולת הדיסוציאטיבית שלו, ימנע מזוגיות כדי לא להפריע לשיווי המשקל הנעים אך המדומה שמאפיין אותו. באופן דומה, הוא יכול להיות בזוגיות אך לפתח עמדה פנימית של עקשנות וסירוב לנוע יחד ולהתפתח במקומות שחשובים לבן זוגו.
דיסוציאציה היא תגובה לשבירת הגבולות הפנימיים, והיא גורמת לחוויה של היעדר שליטה והיעדר ביטחון, ולקבלה פסיבית של המציאות. כיוון שהיא מצב של טראומה ורגשות חבויים, מה שנקבר חייב להתגלות יחד עם הרגשות, הזיכרונות והאמונות הנלווים לו, כדי להשתחרר ולהעשיר את הנפש. האדם הדיסוציאטיבי חייב בהדרגה ללמוד להחזיר לעצמו את עצמו, החל מקבלה של מה שהוא מרגיש, רוצה וחושב, ועד להוצאה לפועל של קולו הפנימי. הוא חייב ללמוד כי מעורבות מלאה בחיים וביחסים - לא רק שאינה מסוכנת, אלא שהיא-היא הפתרון לעצמי שחלקיו קפאו בזמן.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי, ומעביר במסגרת "Funzing" הרצאות.
