"דייטים מכניסים אותי לחרדות"
במהלך הדייט אני כל הזמן עסוק במה היא חושבת עליי, האם דיברתי בסדר, האם היא רואה שאני בחרדה. לרוב אני אפילו לא עושה את הפולו-אפ ובודק אחרי הדייט אם היא רוצה להמשיך לדייט נוסף כי ברור לי שהיא לא. אימון אישי
יוחאי יושב מולי ואני ממש חשה את חוסר הנינוחות שבו. מבטו מתחמק מעיניי בשיטתיות. הוא ממעט בדיבור, ידיו נעות בחוסר שקט, ואת רמת החרדה ניתן להרגיש מהקצה השני של הרחוב. אני מצליחה לחלץ ממנו פרטים יבשים - הוא בן 34, עובד כמתכנת וחי לבדו ("יצאתי מבית ההורים לפני ארבע שנים"). מה הביא אותך לכאן? אני שואלת והעיניים שלו נפערות כשהוא משיב בקצרה, "אני רוצה זוגיות אבל לא מצליח להבין איך לגרום לזה לקרות בכלל".
יוחאי הוא בחור מאוד נאה. תווי פניו יפים, אך הוא אוחז את עצמו באופן שמוט ומבויש. הוא מספר לי שהוא יוצא לדייטים, רשום באפליקציות, אבל בדייט עצמו הוא כמעט אף פעם לא מבין מה באמת קורה. "אני אף פעם לא מבין אם הן בעניין, ויוצא מנקודת הנחה שהן לא", הוא מודה. "באופן כללי, קצת קשה לי לפרש סיטואציות חברתיות".
אני מצליחה לדובב אותו ולקבל תמונה קצת יותר מקיפה - יוחאי תמיד היה מסוגר וביישן. מגיל מאוד צעיר הוא חש שוני בינו ובין יתר הילדים, שוני שגרם לו להיסגר, להתבדל ולמצוא במחשב נחמה גדולה. הוא מעולם לא היה בטיפול, לא קיבל עזרה מקצועית ולהוריו לא היו כלים או מודעות לעזור לו. "אני מבין שאני סובל מחרדה חברתית", הוא אומר. "קראתי על זה, וזה ממש נשמע כמוני. אבל הידיעה של מה יש לי לא משנה את התמונה המציאותית".
"אני יוצא לדייטים, לרוב אחרי שדחיתי אותם לפחות פעם-פעמיים בגלל החרדה, אבל במהלך הדייט אני כל הזמן עסוק במה היא חושבת עליי, האם היא רואה עד כמה אני מזיע, האם דיברתי בסדר, האם היא רואה שאני בחרדה. לרוב אני אפילו לא עושה את הפולו-אפ ובודק אחרי הדייט אם היא רוצה להמשיך לדייט נוסף כי ברור לי שלא".
"אני מרגיש בדידות גדולה מאוד", הוא מוסיף בצער. "אני מאוד רוצה קשר, לא רק זוגי, בכלל קשרים, אבל משהו בתוכי נרתע מהם. בעבודה אני מבין שאנשים מחבבים אותי, אבל קשה לי להתקרב יותר מדי. כשיש אירועי חברה למיניהם אני בכלל נמנע מראש. אני מכיר את עצמי, מקומות רועשים מדי או סביבה שאני לא רגיל אליה עושים לי ממש לא טוב בגוף". ליבי יוצא אליו. אני רואה מולי ילד שמשתוקק להרגיש שייך ורצוי, וכל כך מפחד להיות חשוף.
אחרי הפגישה ההיא יוחאי כבר החל להיפתח אליי יותר. מפגישה לפגישה הוא הרגיש כבר הרבה יותר נוח איתי ועם הפגישות שלנו. גיליתי שמעבר לחוכמה ולידע העצומים שלו, יוחאי הוא גם בחור מוכשר עם חוש הומור ייחודי והשקפת עולם מעניינת. אני מתחילה לזהות שיש סיטואציות תקשורתיות שהוא לא מבין אותן עד הסוף. בכל פעם שאני אומרת לו משהו ציני, הוא תופס את דבריי פשוטם כמשמעם. הוא לא מבחין בניואנסים, מימיקות וגוון קול, וגם אם הוא מבחין בהם, הוא לא מבין את השינוי.
להיות זר בכל מפגש חברתי
אינני מאבחנת בהכשרתי, אבל אני חושבת שאבחנות קליניות הן חרב פיפיות. לעיתים הן מייצרות שקט מאוד גדול והבנה של "מה בעצם קורה לי", ולעיתים הן מסלילות את החוויה שלנו בעולם. האם יוחאי נמצא איפשהו על הספקטרום? האם הוא בתפקוד גבוה? האם זו רק חרדה חברתית, והאם זה בכלל משנה את המציאות העכשווית שלו? אני מחליטה לשתף אותו במחשבות שלי. כמובן שלא היה לי פשוט להעלות בפניו את המילה העדינה הזו, ספקטרום, ועדיין זה הרגיש לי חשוב שנבדוק ונבין שיש גם סיכוי שמשם כל זה מתחיל.
כשיוחאי היה ילד, כמו רוב קוראי שורות אלו, היתה הרבה פחות מודעות להפרעה חברתית-תקשורתית, מה שנקרא בשפה המקצועית pdd. זו גם בפירוש לא הפעם הראשונה שאני נתקלת באדם שיכול להיות שהוא פשוט לא מאובחן. אנשים מבוגרים רבים מאובחנים רק אחרי שאבחנו את ילדיהם, או לחילופין כשהחרדה והדיכאון המתלווים לחוויית הזרות הזו גוברים והם מגיעים לפסיכיאטר שמזהה את העניין. להפתעתי, יוחאי לא התרגש מדבריי. הוא אמר שזה מעניין ושהוא ישמח לקרוא על זה יותר.
שבוע אחרי כן הוא הגיע אליי, ונדמה שהוקל לו. "אני חושב שזה הסיפור", אמר. "כשקראתי וזיהיתי את עצמי בתסמינים, הרגשתי הקלה. זה לא שאני לא מצליח להתגבר על החרדה, אבל יש משהו גדול ממני בסיפור הזה". מאותו היום קרה ליוחאי משהו. הוא לא הלך לאבחון מסודר, אבל החרדה שלו פחתה משמעותית. אנחנו עדיין ממשיכים לעבוד ביחד על קודים חברתיים, ובינתיים הוא הצטרף לקבוצה שעוסקת בחרדה חברתית, והצליח לייצר קשרים אמיצים שם, תוך כדי שהוא חושף ומספר על עצמו. הוא גם מקפיד על פילאטיס שעוזר לו ביציבה, וממש הולך ונולד ממנו מדי יום בחור בטוח ומשעשע שנהנה מהעולם. לאחרונה הוא חזר לצאת לדייטים, ואני בטוחה שהוא ימצא אהבה. הוא הרי כזה מקסים, חכם מצחיק וחתיך, שאיך לא?
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
