הסיבה שבגללה בן זוגך אדיש ולא נוכח בקשר
הוא בן זוג טוב ואוהב, אך המגע איתו מרגיש דל, נטול רגשות עמוקים, לעיתים טכני, ונסוב סביב מטלות היומיום. מדוע זה קורה וכיצד ניתן לשנות את המצב הקיים? מבט מבפנים
אנשים רבים חיים עם התחושה העמומה אך הכואבת שבן זוגם לא נוכח מספיק, שהוא רדום ולא מורגש. לא במובן שהוא אדם לא רגיש, בן זוג רע או חסר אכפתיות חלילה, אלא שלמרות היותו בן זוג טוב ואוהב, המגע איתו מרגיש דל, נטול רגשות עמוקים, לעיתים טכני, ונסוב סביב מטלות היומיום. כך יוצא שאנשים המסתפקים בפחות, אינם מבינים מדוע למרות שהם אוהבים את בני זוגם ומשתדלים להעניק להם את מבוקשם, הפרטנרים שלהם עדיין לא מרוצים, מרגישים לבד או ממשיכים לבוא אליהם בטענות.
נהוג להגיד שכל מה שמתחולל בינינו ובין האחרים בהכרח מתחולל גם בינינו ובין עצמנו. נתק עם אחרים הוא תמיד ביטוי לנתק עם מקומות מסוימים בתוך עצמנו. או במילים אחרות, כדי להיות בקשר מלא ועמוק עם אחרים, אני צריך להיות בקשר מלא ועמוק עם עצמי. ואכן, כאשר אני בודק עם אנשים אלה את החוויה הרגשית העמוקה שלהם, הם בדרך כלל משמיעים משפטים כגון, "אני לא באמת יודע מי אני", "אני לא יודע מה אני מרגיש" או "אני לא יודע מה אני רוצה".
בשיר "שבט אחים ואחיות" שהוקדש לחגיגות למדינה, מופיעה שורה שהולכת כך: "ובעיניה של אמי תמיד אמצא את מקומי". או כפי שניסח זאת דונלד ויניקוט באופן קצת יותר פסיכואנליטי, "האם (או האב, בימינו. ר.צ) מסתכלת בתינוק ומראה פניה קשור למה שהיא רואה אצלו". כלומר, מערכות היחסים שלנו מחזירות ומשקפות לנו את עצמנו בדרכים שונות, וכך אנו לומדים בהדרגה על מה שמתחולל אצלנו בפנים.
אולם מה קורה כאשר בתהליכים הראשוניים הכה חשובים הללו מתרחשת תקלה? מה קורה כאשר האם מחזירה לתינוק דווקא את עצמה ולא את עצמו מתוך הנרקיסיזם שלה, או כאשר האם חרדה או נבוכה עד כדי כך שהיא אינה מסוגלת לשקף ולנסח לתינוק את חוויותיו הסובייקטיביות? ובכן, כאשר הסביבה שלנו אינה מגיבה לעולמנו הפנימי, אנו לא מפתחים את היכולת ומאוחר יותר את המילים שיעזרו לנו לתקשר החוצה את החוויות שלנו. וכאשר חסרות לנו מילים, זה נהיה קשה עד בלתי אפשרי לתאר את הרגשות שלנו. כתוצאה מכך, עולמנו הפנימי נהיה מעורפל וחסר מילים. חוויות רגשיות ממשיכות לפקוד אותנו, אולם קשה לנו להבין אותן או לתקשר אותן.
אנשים אלה אינם מנסים לשתוק או לא להיות מעורבים בכוונה תחילה. הם באמת לא יודעים מה לומר על המחשבות והרגשות שלהם, קל וחומר על אלו של אחרים. תחושת העצמי שלהם נעדרת עקביות, המשכיות ובהירות, וחסרה להם היכולת לנדוד ולהרגיש בנוח בתוך עולמם הפנימי. אלו שאינם יודעים לשים מילים לחוויותיהם הרגשיות נשארים לרוב מוצפים, נבוכים או מבולבלים, ובסופו של דבר גם מתהלכים בעולם עם שאלות כמו, "מי אני?", "מה אני שווה?", "מה מותר לי לרצות?" או "האם האחר באמת ירצה את מה שיש לי להעניק לו?"
הרהורים פנימיים כגון אלה מעלים באופן לא-מודע את הפחד מדחייה ואת החשש שאם אביא את עצמי באופן מלא, לא מן הנמנע שיעלו קונפליקטים זוגיים, ואז כבר לא אהיה אהוב, בטוח או מוגן כבעבר. לכן, במקרים קשים, אנשים כאלה יכולים לחיות בשקר, לנהל חיים כפולים, להימנע מהבעת כעסים או פשוט להימנע ממימוש עצמי. אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא ביטויים אלו גורמים לבן זוגם להיכנס איתם לקונפליקטים, ולעמת אותם עם חוסר הנוכחות שלהם בקשר.
מה שאמור לחסן אותנו כנגד הפחד מדחייה, הוא האמונה והחוויה הרגשית שיש לי הרבה מה לתת לאחר מתוך עצמי. אך אם אינני מאמין בכך, בין היתר מכיוון שמערכות היחסים המוקדמות שלי לא חיזקו בי את האמונה הזאת, אני מפתח מנגנונים אחרים שתפקידם להגן עליי מפני דחייה, אחד מהם הוא ריצוי האחר. אלא שריצוי הוא פסבדו-נוכחות. בריצוי אני עונה על הבקשות של האחר, אולם ה'עצמי' המרצה לא תמיד נוכח בפעולה. אני יכול לומר לבן זוגי שאני מסכים איתו למרות שזה לא המצב, או לעשות דברים שאני לא שלם איתם, בה בעת שחלק אחר שבי, שקט יותר, כלל לא שותף לחוויה המתרחשת.
ריצוי מנוגד לנתינה, שבה אני נוכח לגמרי, ומה שאני מעניק לאחר כולל גם חלקים אותנטיים שלי. בעוד המרצה יחשוש לאכזב אחרים או להתעמת איתם ולפיכך ימהר לרצות, דווקא הנותן לא יחשוש מקונפליקט, הצבת גבולות או מביטויי כעס, כיוון שהוא יתעקש להביא את עצמו לתוך היחסים באופן מלא. איך תזהו את ההבדל בין השניים? ישנן דוגמאות רבות לאנשים המנסים לתת דרך ריצוי, אולם נתינתם נשארת ריקה, ולעיתים אף מאכזבת את האחר ומעוררת בו כעס.
לראות את בן הזוג
אם כך, מה בני זוגם של אנשים אלה יכולים לעשות? התשובה היא להמשיך להתעקש. במקום לקחת את הקושי של בני הזוג באופן אישי, לכעוס או לאיים, הם יכולים לא לוותר עליו כפי שהוא ויתר על עולמו הפנימי, ולנסות לתת מילים לחוויות הרגשיות שלו, לראות אותו, להזמין אותו למגע עשיר יותר עם עצמו ועם אחרים, בדיוק כפי שעושה המטפל בטיפול פסיכולוגי. עולמם הפנימי של אלה קיים שם ומחכה להתגלות, ובשביל זה יש לשבת בשקט ובסבלנות, ממש כמו צפר המחכה לציפור שיר נדירה שמבוששת להתגלות.
באופן אירוני, מי שמרצה אחרים דווקא חייב להיות קשוב אליהם מאוד, הקשבה שאם הייתה מופנית גם פנימה הייתה יכולה להפוך ריצוי לנתינה אמיתית, נתינה של המתנה הטובה ביותר שאדם יכול להעניק לאחר – את עצמו.
רועי צור עוסק בטיפול פרטני וזוגי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה" ו"אינטליגנציה זוגית".
