הטרנספורמציה של הכסף: מהזהב אל הכלום

בטורים האחרונים עסקנו בתפיסה שנקראת מטליזם, או תפיסת "כסף הסחורות". התפיסה הזו רואה בכסף סחורה שעומדת כנגד סחורות אחרות. בואו ניזכר.

כתבות אחרונות מאת אושי שהם-קראוס :

• איך מייצרים כסף יש מאין?
• הבנק: גנב גדול או אבי ההתפתחות הכלכלית?
• מה בעצם אנחנו מקבלים בתמורה לעבודה שלנו?
  

כמובן שבכל יום משתנה הנוסחה הזאת בשוק. הנה, נניח שיש מחסור בחלב, מיד נשלם יותר זהב תמורת חלב. לכן הגישה הזו נקראת גישת כסף הסחורות. כי הכסף (כאן אונקיות זהב), הוא סחורה שממש שווה סחורות אחרות.

אבל זה ממש שונה ממה שקורה בימינו. שהרי מי מאיתנו מוכן בכלל לקבל זהב תמורת מוצר שהוא מתכוון למכור? כאן הגענו לתחנה שניה.

דיברנו על צורפים שהפכו לבנקאים. צורף כזה החזיק עשרה קילו זהב בכספת. זהב ששייך לעשרה אנשים. לכל אחד מהם קילו. כל אחד מהאנשים קיבל שטר שעליו כתוב "אני הצורף חייב למי שימסור לי את השטר קילו זהב אחד".

והנה, לעיר בא איש חדש והאיש הזה קיבל מהצורף שני שטרות כאלה, על סך שני קילו, ופתאום. נס (כתבנו עליו בטור הקודם) - יש לנו בכפר שלנו יותר כסף. וכאן בעצם קרה משהו מאוד מעניין: גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה תיאורטית: הכסף הפסיק להיות סחורה. הוא הפך למעין יחס. יחס של חוב מופשט בין אנשים.

למה? מפני שבשוק מסתובבים 12 שטרות, כל שטר על סך קילו זהב, אבל בכספת יש רק 10 קילו זהב. נוצרה כאן תסבוכת. נוצר כאן משהו שמאפשר לאנשים שאין להם כסף לקחת הלוואה ולקנות ציוד, לייצר מוצרים, לסייע לצמיחה ולהחזיר את החוב.

אבל נוצר כאן גם תרגיל. כל בני העיר נכנסו ליחס של חייבות כסף ביניהם לבין החדש באמצעות הצורף שהפך, ברגע זה, לבנק מודרני. בעצם, הכסף הפך להיות מסחורה פשוטה, זהב, שמיוצגת על ידי קבלות נייר, לניירות שמייצגים הסדר חברתי מקובל. וכאן אנחנו מגיעים לגישה אחרת בכלל בתולדות חקר הכסף. לגישה הזו קוראים קרטליזם.

קרטליזם

קרטליזם, מלשון "כרטה" בלטינית, או צ'רטליזם, מלשון צ'רטר באנגלית, היא תפיסה מנוגדת לגישת כסף הסחורות. היא מנוגדת בשני אופנים: באופן תיאורטי היסטורי ובאופן פרקטי (מעשי).

נתחיל באופן ההיסטורי. ההיסטוריונים הקרטליסטים, חוקרי הכסף של העבר, חושבים שהכלכלנים שמספרים לנו על הכפר שבו החליפו בני אדם סחורות עד שסחורה אחת, זהב, הפכה לסחורת חליפין, טועים לגמרי. בעצם, על כל הסיפור שסיפרתי כאן בשלושת הטורים האחרונים הם יגידו: בולשיט. הכסף, ככה הם טוענים, אף פעם לא היה סחורה. הוא מאז ומתמיד תפקד כמשהו הרבה יותר מופשט, הרבה יותר מתוחכם. הוא היה יחס בין אנשים.

נשמע מסובך, נכון? אבל הכוונה כאן ליחס פשוט שכולנו נמצאים בו כמעט כל הזמן: יחס של חייבים (כסף) או אנשים שחייבים להם. ניתן דוגמה לכסף בסגנון קרטליסטי. נניח שאני מלך ואני זקוק למסים מהאיכרים שלי. נניח (ותסלחו לי על הסיפור הפשטני) שמצאתי אבן גדולה ואני מחליט שלמשקל שהיא שוקלת יקראו מהיום "גרוטל". אני מכריז שמרגע זה, כל איכר חייב לי 10 גרוטל חיטה כל חודש. והאיכרים צריכים להביא למאזניים שלי חיטה, להניח מול האבן  לשקול.

זה הצעד הראשון. עכשיו, אנחנו משתכללים. אני לא מבקש את הכסף מדי חודש. אלא, אני פותח ספר מיוחד, גדול כזה עם טבלאות, רושם שמות של אנשים ורושם את החובות שלהם אלי. אני כותב משהו כמו: האיכר יוסף חייב לי 10 גרוטלים, האיכר דוד חייב לי 5 גרוטלים. והנה, יש לנו כסף שדומה הרבה יותר לכסף של ימינו.

הכסף הזה, במהות שלו, דבר ראשון, הוא שורה של הנהלת חשבונות. הוא הצהרה שמישהו חייב למישהו כמות מסוימת של משהו. זוכרים את האבן שנתנון לנו משקל מסוים? כדי שיהיה סדר, אנחנו רושמים את החובות ביחידה אחת קבועה. כאן בגרוטלים. והיחידה הזו מציינת חובות שמישהו חייב למישהו אחר.

והחוב הזה, ככה אנחנו אומרים, הוא סוג של יחס חברתי. "חברתי", לא מלשון חברות או להיות חברותי, אלא יחס שמתקיים בחברה אנושית. יחס כלומר סוג של קשר מיוחד שמחבר אנשים. אדם אחד קשור לשני ביחס של אהבה, אחר ביחס של משיכה ואחר ביחס של חבות של גרוטלים. והנה, הספר הגדול הזה עם רשימת החייבים כבר מתחיל להזכיר לנו יותר את המחשב של הבנק המודרני.

ואכן, ארכיאולוגים מצאו (אני חושב שבאיזשהו מקום במזרח התיכון) ממצאים מעניינים - טבלאות שמכונות טבלאות שובאטי. הן מציינות חובות חיטה של נתינים לאוצר המדינה. והרישומים האלה נוצרו עוד לפני שנת 700 לפני הספירה, אז טבע פיידון מלך ארגוס את המטבע הראשון שאנחנו מכירים.

כלומר, יוצא שהמוצא של הכסף, לפי הקרטליסטים, הוא במדינה, וביכולת שלה לגבות מס ולייצר חובות של אזרחים אליה. מכאן, הדרך כבר קצרה להתיחסות שונה לגמרי לכסף.

הוגה כלכלי בשם גאורג קנאפ (1926-1842), שהוא המייסד המודרני של הגישה הקרטליסטית, טוען שהכסף שלנו לא שווה שום דבר מבחינה מהותית. בניגוד לזהב במטבע או לשטר של חוב הצורף בזהב. הכסף יותר דומה למטבע הקטן שמקבלים במלתחה ושבעצם אומר משהו כמו "בעל המלתחה חייב לי בגד". ומכאן כבר קצרה הדרך להנפקה על ידי המדינה של מטבעות ניקל וניירות מודפסים בלי קשר לזהב. על כך בטורים הבאים. 

ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למנהל ובחוג תקשורת במכללת ספיר. ניתן לפנות אליו באמצעות המייל - ushik42@gmail.com ולהיכנס לאתר הבית שלו - www.ushi.co.il . באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים