להציל חולי סרטן ממוות? פשוט שאלה של ניסוח
אנשי ועדת סל התרופות צריכים להגיע להחלטה רציונלית, ולחלק את התקציב העומד לרשותם כך שיביא מקסימום תועלת למקסימום אנשים. האם הם יכולים לעשות זאת בצורה אובייקטיבית? כלכלה התנהגותית
את הטור הזה אני מבקש להקדיש לסוזי אור. סוזי, אישה צעירה, אם לילדה קטנה ואלמנה, חלתה בסרטן השד שפיתח גרורות בגופה. כששום תרופה לא עזרה יותר, כשהאפשרות להירפא חלפה, נותרו אפשרויות מצומצמות של הארכת חיים; עוד חודש. עוד חצי שנה.
לכתבות נוספות של אושי שהם קראוס:
- בנקאי תמיד נראה בנקאי? כלכלה וטעויות בשיפוט אושוויץ כמשל: האם יעילות היא מטרה מקודשת?
- על סקס, אוכל וכלכלה מיובשת
הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
אחת מהתרופות שאיפשרו את ההצלה הזו היא תרופה בשם אווסטין. אלא שתרופה כזאת עולה הון, והיא לא נכללת בסל התרופות. וזה אומר שכשמישהי זקוקה לה, היא צריכה לשלם אלפי שקלים בחודש מכיסה, רק כדי לחיות.
לא לכולנו יש סכומים כאלה, ולכן נגזר על חלקינו למות מהר. לסוזי לא היה כסף. אבל אחרות יוכלו להרוויח עוד חצי שנה. לא קל לקרוא. ועוד יותר קשה היה לראות את הראיון של אברי גלעד עם סוזי בתכנית הבוקר בטלויזיה.
בכתבה סוזי מספרת על המצוקה שלה, על הפחד להשאיר את הבת הקטנה שלה יתומה ובודדה, על חיים מלאי טיפולים מזעזעים שמאפשרים לה לחיות טוב יום רק אחד בשבוע.
סוזי מספרת על חברי ועדת סל התרופות שלא מאשרים את התרופות וקוראת לאנשים לפנות אליהם וללחוץ עליהם. בעצם, סוזי זועקת; "תנו לי לחיות". אני מקדיש לה ולביתה את הטור הזה.
אבל אני משתמש בסיפור הזה כדי לעשות את מה שחשוב לי ומה שאני יודע; לחשוף אתכם הקוראים, לשאלות כלכליות חברתיות. ומכיוון שבטורים האחרונים התחלתי לעסוק בכלכלה התנהגותית, בנושא הזה אני רוצה להמשיך.
סל תרופות
ועדת סל התרופות היא ועדה שתפקידה לקחת תקציב ממשלתי נתון ולהחליט איך מחלקים את הכסף. איזה תרופות יסובסדו ואיזה לא.
היות שלרשות הועדה עומד סכום מוגבל וסופי, הם נתקלים בדילמות בלתי נתפשות, בסגנון: "את מי עדיף להציל, 100 חולי סרטן מעי גס, או 500 פגים? (הדוגמה מופרכת ולא מבוססת על נתונים ממשיים. רק לצורך הדגמה).
אנשי סל התרופות פועלים בסגנון המחשבה המכונה "תועלתנות" (מבית מדרשם של הפילוסופים ג'רמי בנתאם וג'ון סטיוארט מיל); הם מנסים להביא מקסימום תועלת למקסימום אנשים.
והנה: יש כאן סמל להתנהגות אנושית מרשימה. קבוצה של אנשים הגונים ובעלי כוונות טובות, מנסים לחשוב בצורה רציונלית (תבונית), איך צריך להשתמש בכסף בצורה המועילה ביותר. אישית, אני מעריך מאוד את העבודה שהם עושים. אני לא הייתי רוצה להחליף אותם. אבל בטור הזה, כדי להציג את המורכבות של החיים שלנו, אני מסבך את העניין.
כלכלה התנהגותית
ובכן, הכלכלה ההתנהגותית תטיל ספק ביכולת של אנשי ועדת הסל (וכל גורם מחליט) להגיע להחלטה רציונלית. אנשי הכלכלה ההתנהגותית ירצו להסב את ליבינו לכך שכולנו מושפעים מתקלות קוגניטיביות (של החשיבה; טעויות חשיבתיות) קטנות שמשפיעות על דרך קבלת ההחלטות שלנו ולפעמים מסיטות אותה למקומות שלא היינו רוצים להגיע אליהם.
הנה דוגמה. כמה אנשים היית מציל? הנה תיאור כללי מאוד של ניסוי שערכו אנשי כלכלה התנהגותית. הם הציגו לקבוצה מסויימת של נשאלים את הדילמה הבאה: 600 איש חולים במחלה קטלנית, אבל הרופאים לא יכולים לעשות הכל. אי אפשר להציל את כולם, ולכן עומדות בפניהם - בפני הרופאים - שתי האפשרויות האלה:
1). 100% סיכוי ש-200 יינצלו
2). 33% סיכוי שכולם יינצלו ו-66% סיכוי שאיש לא יינצל
החוקרים ביקשו מהנשאלים במחקר לבחור באלטרנטיבה הנכונה ביותר. ומה היו התוצאות? ובכן: 72% מהנשאלים בחרו באפשרות הראשונה. ורק 28% בחרו באפשרות השניה.
עכשיו החוקרים הציגו שאלה אחרת ובה דילמה אחרת, לקבוצה אחרת של נשאלים. הסיפור הוא אותו סיפור בדיוק; 600 איש חולים במחלה קטלנית, אבל הרופאים לא יכולים לעשות הכל. אי אפשר להציל את כולם, ולכן עומדות בפניהם - בפני הרופאים - שתי האפשרויות האלה:
1). 400 איש ימותו בוודאות
2). 33% סיכוי שאיש לא ימות, 66% סיכוי ש-600 ימותו
כאן התוצאות היו שונות לגמרי: 22% בלבד בחרו באפשרות הראשונה, 78% בחרו באפשרות השניה.
אבל הנקודה היא זו. שימו לב; האפשרויות בניסוי הראשון זהות מבחינה מספרית לאפשרויות בניסוי השני. או, במילים אחרות, זה אותו ניסוי, ומה ששונה הוא רק הניסוח.
הנה. באפשרות הראשונה בניסוי הראשון אמרנו שיש 100% סיכוי ש-200 ינצלו. ובאפשרות הראשונה בניסוי השני אמרנו שיש ודאות ש-400 איש ימותו. אם תחשבו על זה, תראו שזה אותו דבר (הרי יש לנו 600 חולים).
אז שוב, מה שונה? הניסוח! אופן הצגת המשפט. בעצם, מה הניסוי גילה? החוקרים גילו שרבים מאוד העדיפו את האפשרות הראשונה בניסוי הראשון. אולי כי היא אופטימית יותר ואולי כי היא ברורה יותר.
בואו ניזכר. האפשרות הראשונה בניסוי הראשון היתה: 200 יחיו בודאות. זה מנחם ומעורר תקווה ולכן 72% מהנשאלים בניסוי הראשון העדיפו אותה.
ואילו האפשרות הראשונה (הזהה, אבל בעלת הניסוח השונה) בניסוי השני היתה שלילית. היא אמרה: "400 איש ימותו בודאות". ומי רוצה להיות אחראי למותם של 400? ובאמת, בניסוי השני בחרו באפשרות הזאת רק 22% מהאנשים.
ומה לומדים אנשי הכלכלה ההתנהגותית מניסוי כזה? הם לומדים דבר מאוד מעניין. הם לומדים שגם כשמדובר ב"נתונים אובייקטיביים", בנתונים מספריים ברורים, ב"שחור על גבי לבן", האופן שבו מישהו ניסח לי את הנתונים משפיע על הבחירה שלי.
על שבט פרימיטיבי מאוד
בחוגים לתקשורת באוניברסיטה נהגו לעשות פעם ניסוי ממחיש לתלמידים. חילקו להם מאמרון שנקרא "שבט היאקירמא". זהו סיפור על שבט פרימיטיבי בצפון אמריקה שיש לו מנהגים מוזרים: בני השבט דוחפים מקלות עם שערות לפה, הגברים שורטים את הפנים כל בוקר והנשים אופות את השיער, במקדש של החולים הם אפילו מסתובבים עם ההפרשות שלהם בכלי פולחן מיוחדים.
בדרך כלל רוב התלמידים היו מזדעזעים מהפרימיטיביות של אנשי השבט (חסכתי לכם את רוב המנהגים), ואז המרצה היה מסביר שמדובר בעצם עלינו: מקל עם שערות זה מברשת שיניים, לשרוט זה להתגלח, וההפרשות בצינצנת – מי לא עמד מחייך חיוך מבויש עם בדיקת השתן או הצואה שלו בקופת חולים?
המסקנה? אופן ההצגה משנה מאוד. והמסקנה שלנו היום: הוא משנה גם כשמדובר בנתונים "אובייקטיביים", במספרים "קרים ויבשים".
סוזי אור
אז מה למדנו. לא למדנו כלום ולמדנו הרבה. המציאות מורכבת מאוד ולפעמים יותר ממה שאנחנו חושבים. סוזי אור, שלה מוקדש הטור, נאלצה להתמודד עם החלטתם של אנשי סל התרופות.
אז מה? הם אנשים לא רציונליים? מה זה אומר? אני לא יודע.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות.
לפנייה לכתב/ת 
