מורשת פורנו ותפקיד המורה: מה הרשת עושה לנו?

ילדים רואים פורנו. בנים, לפחות ככה מקובל לחשוב, נחשפים לסרטי פורנו כבר בגיל 12. הפורנו הופך למדריך הראשון והעיקרי שלהם להבנת חיי המין של בני אדם מבוגרים. מי שחווה קשר מיני רגשי-בוגר ומי שנחשף לסרטי הפורנו הרבים שאפשר לראות ברשת בחינם יודע שהמרחק בין אלה לאלה רב מאוד.

טורים נוספים מאת אושי שהם-קראוס :

• הכירו את התחמוסים: יצורים שלא משלמים מסים
• לא רק מותג: העסק שלנו הוא בעל חיים
• כמו בפיזיקה: דרוש שיווי משקל לכלכלה יציבה
  

אז איך יראו חיי הרגש והמין של ילד - נער בן 14 שגדל על ברכי סרטי סאדו אינטרנטיים? בתכנית הרדיו החדשה שלי - "קצה הקרחון" שמשודרת ברשת א' של קול ישראל -  העליתי בפני אורח שלי, פרופסור שיזף רפאלי (ראש המכון לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה) את ההצעה הבאה:

מדוע שלא נציג בפני התלמידים בבית הספר, כחלק משיעורי החינוך המיני, סרטי פורנו (שניים-שלושה לא יותר) וננתח אותם לטובת התלמידים?

פורנו רך, גרסת האייפד. זמין לכל(צילום: AP)

הכוונה היא לעשות מעין צפיה מודרכת. לימודית. כזאת שתנתח את מה שקורה ותשווה את מה שמעוות על המסך למציאות של חיי מין יום-יומיים. נכון, זה נשמע מוזר. נכון, זה נשמע מביך. אולי אפילו פרוע. אבל האם התעלמות היא הפתרון? שיזף בחר לקחת את השאלה לכיוון נרחב ועקרוני יותר, ואני מציג את הדברים שלו במילים שלי, ומוסיף משל עצמי.

אז האם האינטרנט משחית את הנוער? בואו נדבר על מטאטאים. על טכנולוגיית ניקוי הרצפה מחול, פירורים ושאר לכלכוכי רצפה.

האם מטאטא הוא דבר טוב? שאלה מטופשת. ברור שהוא דבר טוב. הוא הרי עוזר לנו לנקות. אבל רגע, אפשר להכות איתו. מכשפות יכולות לטוס עליו, הן תוכלנה לפגוע בנו בקלות רבה יותר. אז מה, שיזף שואל, נוותר על מטאטא? כלומר, הטכנולוגיה וכמובן טכנולוגיית האינטרנט היא נייטרלית: אפשר לנצל אותה לשימושים טובים ואפשר לעשות בה רע. העיקר לא תלוי בטכנולוגיה עצמה. היא אמצעי. חפץ מתוחכם. מה שקובע הוא האדם שמשתמש בה והאדם שנהנה או סובל ממנה.

אבל זה לא כל הסיפור. כי למרות שאפשר להתייחס אליה כנייטרלית במובן מסויים, היא גם לא נייטרלית לגמרי. היא לא נייטרלית בגלל שהיא יכולה לשנות את העולם שלנו מן הקצה אל הקצה, כמו שאומרת הקלישאה.

איסטנבול רחוקה מירושלים? איסטנבול קרובה לירושלים? תלוי בטכנולוגיה. לפני מאה שנה,  בטכנולוגיות תעבורה כמו כרכרות סוסים וספינות מפרש, איסטנבול רחוקה והדרך מסוכנת. כיום, בעזרת מונית לשדה התעופה וטיסה קצרה, יש כאן עניין של חצי יום של ישיבה בכיסאות סבירים והגעה בטוח ליעד. הטכנולוגיה הפכה את העולם הענק של פעם לעולם קטן.

איסטנבול. קרובה וגם רחוקה(צילום: מוחמד עודי)

טכנולוגית המידע פותחת את העולם

ומה עם טכנולוגיית המידע החדשה? ובכן, היא פותחת את העולם. לפחות את עולמות התוכן, המידע והתיאוריה. היא מביאה לנו את הכל. וזה טוב ורע. היא מביאה לנו מוסיקה בכמויות ובאיכות שלא היו זמינות לאבותינו. היא מביאה מאמרים מדעיים עד הבית. ספרים. סרטים.

אבל היא מביאה גם פורנו לנערים ואפילו לילדים. וטרוריסטים יכולים ללמוד בקלות איך מכינים פצצה קטלנית. האם אפשר לסגור אותה? האם אפשר לצנזר או לכבות? שיזף (אני ממליץ על הטורים המרתקים שלו המתפרסמים באתר "כלכליסט") חושב שלא. הפתרון, לפיו, צריך להיות שינוי רדיקלי (מהשורש) של הפרקטיקות (דרכי ההתנהגות וההתמודדות שלנו) והתפישות שלנו.

אנחנו צריכים להתרגל לחיים בעולם מוצף ופתוח. ועולם כזה משנה אותנו והוא בעל השפעה לא מבוטלת על העולם המקצועי שלנו.

מומחה? מי אתה בכלל!

שורה שלמה של מקצועות צריכה לעבור שינוי מאוד משמעותי. אפשר לכנות את המקצועות האלה כמקצועות של התמחות. המומחה לחוק; עורך הדין. המומחים לחומר לימוד; המורה והמרצה. הרופא. מדריך הטיולים לחו"ל. איך האינטרנט משפיע עליהם?

האינטרנט שמביא עד אלינו את המידע הופך את כולנו למומחים. או לפחות למיני מומחים; מומחים קטנים. אבל כאלה שמכירים לא רע את החומר. יש לך בקע בסרעפת? אתה הולך לפרופסור אהרון חלק? ניתוח, אומר לך פרופסור חלק! לנסופרזול במינון גבוה יותר, אתה אומר! ומה על התרופה החדשה? אז מה צריך לעשות פרופסור חלק?

כולם נהיו פתאום רופאים(צילום: shutterstock)

אחד הדברים הקשים שעוברים על המומחה הוא הירידה במעמד שלו, בסטטוס שלו. האיש שעמד קודם מורם מעם, צריך להתרגל שהעם עולה וצומח. העם יודע יותר ויותר. אז מה, האם פרופסור חלק מיותר? חס וחלילה. ממש לא.

והמורה? מה קורה למרצה ד"ר אושי-קראוס שטועה באמצע שיעור בטעות מביכה, ומתוקן מיד על ידי שני סטודנטים שיושבים עם סמארטפון פתוח ומכוון לוויקיפדיה? האם בעולם של הרצאות "טד", של מאמרים וטקסטים עד אינסוף, מישהו צריך את אושי? אני מקווה שכן. וגם את עורך הדין.

אבל התפקיד שלנו חייב להשתנות. אני, למשל, חייב לקחת בחשבון שבעוד עשר שנים, לא יהיה צורך בהרצאות שלי. הגזמתי? לא בטוח. מתוך עשרת אלפים מרצים בארץ (אני סתם זורק מספר) נסתפק באלף. הם יקליטו הרצאות ויישבו בבית ויהנו מהתמלוגים. ושאר המרצים שלא הקליטו את עצמם? הם יישבו בבית בלי תמלוגים ויחפשו עבודה אחרת.

המסקנה: המומחה צריך להמציא את עצמו מחדש. העיקר מוסט מזה שהוא "יודע" לזה שהוא יודע מה לעשות עם מה שהוא יודע. ואת זה הוא עושה יותר טוב. מורה, למשל, צריך לקחת בחשבון שהתלמיד מכיר את החומר. לא כל תלמיד ולא את כל החומר. אבל בהחלט יתכן שתלמיד מסויים יכיר חומרים בפיזיקה שהמורה לא מכיר. ועדיין, הוא לא מיותר.

פילוסופיה; אופוזציה מחשבתית לקומון סנס

הפתרון טמון באופני לימוד חדשים. אחת ההצעות לשינוי שיטת ההוראה בבית הספר מדברת למשל על "בית ספר הפוך". הנה, אומרים בעלי הרעיון, את החומר אין טעם ללמד בכיתה. רוב התלמידים יכולים פשוט לראות אותו בבית. מספיק שאקליט הרצאה ואוכל להפנות אליה את התלמידים.

ומה נעשה בשיעור? נכין "שיעורי בית". הרי החלק הקשה ביותר, המתסכל ביותר של התלמיד הוא ההתמודדות עם השיעורים. כמה פעמים התלמיד נתקע בבית ולא יודע איך להתקדם? איך לפתור. ודווקא כאן הוא צריך את המורה.

ובאקדמיה? כאן נוכל ללכת לפילוסופיה; פילוסופיה לא במובן של ה"חוג לפילוסופיה" באוניברסיטה ששם לומדים את דקארט ולייבניץ, אלא פילוסופיה במשמעות השם שלה; אהבת החוכמה. כאן נוכל לדון בחומר. להעלות מחשבות חדשות. להתווכח על החשיבות שלו. וכאן נוכל להפוך לפילוסופים בסגנון של סוקרטס; להטיל ספק באמונות שלנו על החומר ובתחושת הידיעה שלנו.

האם זה קל למורה? האם קל לרופא לדון עם החולה בצרכים שלו ובמחשבות שלו על חיי הבריאות שלו? יש כאן שינוי עצום. שינוי משמעותי בזהות המקצועית. וגם בפורנו, ששם התחלנו היום, יש מקום אולי לחינוך פילוסופי לפורנו.... כלומר, לדיון. דיון שמתחיל מיסודות יום-יומיים (אני בן 14 וזה המושג שלי על סקס) ועולה לרמות של הבנה יותר עמוקה. הבנה שמשנה את החיים שלנו לטובה.

ד"ר אושי שהם קראוס הוא פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר ובעל תוכנית רדיו שבועית ברשת א'. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות