מעובדות רווחה לבעלות עסק לפונדקאות
עדה ומינה הועסקו כעובדות סוציאליות, האחת בשירותי הרווחה של רמת גן והשנייה בשב"ס, כשנפגשו לפני 18 שנה בזמן לימודי התואר השני והחליטו לצאת לדרך עצמאית עם עסק לפודנקאות. עם אילו אתגרים התמודדו בדרך? עשיתי שנוי - אנשים שעברו הסבה מקצועית
עדה אטיאס (50) ומינה יולזרי (54) עבדו כעובדות סוציאליות, האחת בשירותי הרווחה של רמת גן והשנייה בשירות בתי הסוהר, עד שנפגשו במקרה והחליטו לצאת לדרך עצמאית עם עסק ראשון מסוגו בזמנו - המרכז להורות באמצעות פונדקאות. שוחחנו עם השתיים במסגרת סדרת "עשיתי שינוי" כדי לשמוע כיצד התגברו על הקשיים בדרך.
השתיים נפגשו בלימודי תואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות בטיפול זוגי ומשפחתי. כל אחת מהן הועסקה כשכירה, אבל בעקבות אכזבה מפירות עבודתן הן החליטו לצאת לדרך חדשה ולפתוח את המרכז, שמספק ליווי להורים מיועדים ונשים פונדקאיות בתהליך הפונדקאות בארץ ובחו"ל.
"ציפיות לחוד ומציאות לחוד"
לעיסוק בעבודה סוציאלית הגיעו מתוך תחושת שליחות אמיתית. "מאז שאני זוכרת את עצמי חשבתי לעבוד בתחום טיפולי", מספרת מינה. "במשפחה ציפו ממני לבחור מקצוע מיד לאחר סיום השירות הצבאי וכך, בלי לחשוב פעמיים, התחלתי ללמוד לאחר השחרור לתואר ראשון במדעי ההתנהגות". היא החלה לעבוד עם בני נוער ומצאה בעבודה סיפוק עצום כדבריה, מה שהוביל אותה ללמוד תואר ראשון נוסף, בעבודה סוציאלית.
במהלך הלימודים נענתה בחיוב להצעה לעבוד בשירות בתי הסוהר, אבל בחלוף זמן לא רב החלה לחוות חוסר שביעות רצון. "מעולם לא שקלתי לעבוד שם. החלום שלי היה לעבוד עם משפחות ובני נוער. למרות זאת, אולי בגלל האתגר, הסכמתי ואפילו המשכתי לעבוד שם עם סיום לימודי", היא מספרת. "באותה התקופה התבגרתי מאוד מבחינה אישית, אולם ציפיות לחוד ומציאות לחוד. נוכחתי לדעת שהמאמץ העצום שאני משקיעה יורד לטמיון פעמים רבות, מכיוון ש-70% מהאסירים חוזרים בסופו של דבר לכלא. לבסוף גמלה בי החלטה לעבור לטפל במשפחות".
מינה נרשמה ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות בטיפול זוגי ומשפחתי, שם פגשה כבר בשנת הלימודים הראשונה את עדה, שגם היתה באותם הימים בעיצומים של הליכי שינוי. "מאז ומתמיד חלמתי לעזור לאנשים וחשבתי, שלימודי עבודה סוציאלית יביאו אותי לתחושת הסיפוק אותה חיפשתי", מספרת עדה. "הלימודים היו מהנים אבל גיליתי פער עצום בין השאיפות שלי למצות את התפקיד לבין מה שאני יכולה לעשות איתו בפועל. חשתי מתוסכלת מהתקציבים המוגבלים ומכך שאין ביכולתי לעשות שינוי משמעותי ומתמשך עבור התושבים".
גם עדה החליטה לצאת ללימודי תואר שני. "האפשרויות לקידום בעבודה ולפיתוח פרויקטים חדשים הייתה מוגבלת. הרגשתי כמו ציפור בתוך כלוב והמחשבה איך לצאת לחופשי רק החלה לקרום עור וגידים. ההארה הגיעה באחד הקורסים, כשראיתי בקצה השני של החדר מישהי עם מבט רעב כמו שלי, המשווע למצוא דרך לעשות משהו משמעותי ופורץ דרך שיגרום לשינוי אמיתי בחייהם של אנשים.
"בהפסקה היא ניגשה לשבת לידי וכך פגשתי את שותפתי למסע. התפתחה ביננו חברות וגילינו שאנחנו יכולות לעבוד יחד בשיתוף פעולה מלא, כשאחת משלימה את השנייה. הצורך המקנן בשתינו לפרוץ לחופשי, גרם לנו לחפש אחר רעיון שיהפוך להיות העסק המשותף שלנו. בוקר אחד, שמעתי ברדיו ששוקלים לאשר פונדקאות בישראל ומיד התקשרתי למינה והודעתי לה שמצאתי סוף סוף את השליחות של חיינו".
אתגרים ומחירים
בזמן פתיחת העסק עדה היתה בת 32, עדין רווקה, ואילו מינה בת 36, נשואה ואם לשתי בנות קטנות. כדי להשלים את הפער במשכורת, עדה המשיכה לעבוד בחצי משרה בשירותי הרווחה ומינה המשיכה לעבוד בשב"ס למשך שנתיים נוספות, עד שנולד בנה השלישי. היא שבה לעבודה בשב"ס לאחר חופשת לידה ללא תשלום, אולם עזבה שלושה חודשים לאחר מכן, במטרה להתמקד בעסק.
האתגר העיקרי איתו התמודדו היה העובדה שפונדקאות היה תחום שעדין לא היה מאושר בישראל באותה העת. "היינו צריכות לבנות את העסק ממש מאפס", מספרת מינה. "כסטודנטיות הייתה לנו גישה למקורות מידע וכך עשינו את עבודת הגמר ששינתה את חיינו. למדנו כל מחקר ומאמר שיצאו בתחום, קיבלנו מידע ממרכז לפונדקאות שפעל בארה"ב וייעץ לנו בהקמת המרכז ועקבנו בדריכות אחרי מאמצי משרד הבריאות לגבש חוק שיאפשר פונדקאות בארץ. ההרגשה הייתה שאנחנו מביאות תינוק חדש לעולם".
במרס 1996, באותה שנה שבה עבר החוק, השתיים פתחו את המרכז. "כשנחתם ההסכם הראשון עם זוג קפצנו שתינו בחדר. לא האמנו שזה קרה. היום בנם כבר בן 16 והם עדין שומרים איתנו על קשר". עם הזמן הן גם צברו ידע בפן הרפואי, המשפטי והבירוקראטי של התהליך. עם זאת, לקח זמן עד שהסביבה הפנימה כי מדובר בעיסוק של ממש. "בהתחלה, היו כאלה שהתייחסו לעסק שלנו כעיסוק צדדי בלבד משום שעבדנו שתינו במשרות נוספות, אך מרגע שפעילות המרכז צברה תאוצה, הקדשנו את כל כולנו לטובת פיתוחו ותפעולו. לאחר שייסדנו פעילות בחו"ל והיקף העשייה שלנו גדל באופן ניכר, אף אחד כבר לא חשב שאנו עוסקות בתחום בתור תחביב.
אתגר נוסף, קשה לא פחות, היה ההתמודדות עם הדעות הקדומות. "ללא ספק, השנים הראשונות היו המאתגרות ביותר", היא מספרת. "נתקלנו ברופאי נשים שקראו לנו "בנות", תהו כיצד עובדות סוציאליות מעזות לעסוק בתחום ואפילו הציעו לנהל בעצמם את המרכז ושנעבוד תחתם. גישה זו גרמה לנו לחדד ההבנה של היתרון שלנו - לספק תמיכה נפשית לזוגות ולפונדקאיות בתהליך דרך ההצלחות והאכזבות. בנוסף, החברה הישראלית ראתה בפונדקאות דבר מאוד לא מקובל ומעט מאוד נשים היו מעוניינות לשמש כפונדקאיות. הבנו שאנחנו צריכות להיות יצירתיות ולפעול כסוכנות שינוי של ממש. חזרנו והדגשנו בכל הזדמנות, כי מדובר בסיוע לזוגות, שזה הסיכוי היחיד והאחרון שלהם להביא לעולם ילד משלהם".
התינוק ה-600
עם השנים נשאו המאמצים פרי ולאחרונה הן חגגו ציון דרך, עם הולדת התינוק ה-600 במלאת 18 שנה להקמת המרכז. בינתיים, חייהן השתנו ללא היכר - העבודה אינטנסיבית כאשר הטלפון עשוי לצלצל בכל שעה ביממה ולבשר על לידה, מה שמצריך מהן לעזוב את הכל וללכת. "זה יצר לעתים תכופות מתח פנימי ומשפחתי", הן מודות. "בתקופות הללו, שמחנו מאוד שאנחנו שתיים וטיפחנו את השותפות שלנו כדי לעמוד בפרץ.
"עם הזמן למדנו שעסק הוא כמו ילד – כשהוא רק נולד, לא מפסיקים לטפל בו ולכרכר סביבו ולאט לאט, ככל שהוא מתבגר, "לומדים את הפרינציפ", נכנסים לשגרה ונרגעים. כיום, גם לאחר שנים רבות של עבודה מאומצת, אנו נהנות מפועלנו וכשאנו מסתכלות על הדרך שעברנו, על המשפחות בהן נגענו ועל הילדים שסייענו להביא לעולם, אנו בטוחות שעשינו את הבחירה הנכונה".
למי ששוקל לעשות שינוי בקריירה, השתיים ממליצות לעשות זאת רק בתום מחקר מקיף ובמסגרת המשאבים האישיים הזמינים באותו זמן. "אם אתם שוקלים לפתוח עסק עצמאי, בדקו היטב שהעסק אכן עונה על צורך שקיים בשוק ושהמענה שאתה נותנים לאותו צורך הוא המענה המתאים", הם מייעצות.
"עסקים יכולים להתחיל להניב רווחים רק לאחר חודשים ארוכים. מומלץ לעשות חישוב ולבדוק כמה זמן תוכלו לספוג את ההפסדים ואפילו להפעיל את העסק באופן חלקי בתחילה, כדי שתוכלו להחזיק את הראש מעל המים. אמנם חשוב לנסות ולהגשים את החלום, אבל כדאי לעשות זאת בצורה מחושבת".
