עבד 51 שנה בבנק: "לדור הצעיר אין סבלנות"
יוסי שנל החל לעבוד בבנק לאומי לפני כשהיה בן 16. כעת, בגיל 67, פרש לפנסיה. כיצד הצליח לשרוד כל כך הרבה שנים באותו מקום עבודה ומדוע כבר כמעט שאין עובדים כאלו בשוק התעסוקה? צפו בדיון באולפן ynet
ד"ר יצחקי מסבירה כי יציבות תעסוקתית היא תופעה שהולכת ונכחדת גם מהצד של המעסיקים אך גם מצד העובדים. לא ברור מה הביצה והתרנגולת", היא אומרת. "אם פעם היה חשוב הרבה יותר ביטחון תעסוקתי ברמת הפרנסה - היום מדברים הרבה יותר על אתגרים אינטלקטואלים או על עבודה שבה נמצאת התשוקה, אחרת עלולה לבוא שחיקה".
"מרוץ למרחקים ארוכים"
שנל מספר כי בתפקידו הראשון בבנק, כנער, עבד בארכיון. לאחר שירותו הצבאי חזר לסניף כפקיד ועם הזמן למד והתקדם לתפקידי ניהול רבים ומגוונים. כפי שהוא מודה, היו תקופות לאורך השנים בהן חשב לחפש עבודה אחרת, אבל בחר לבסוף להתמיד בבנק.
"בתחילת הדרך זה קצת מדגדג, כי הדרגות נמוכות והשכר בהתאם, אז מסתכלים קצת לצדדים. אבל כשעובדים בארגון כזה גדול עם כל כך הרבה אפשרויות, וכשניתן למלא מגוון של תפקידים כפי שעשיתי במהלך הקריירה שלי - אפשר להתקדם".
שנל מודה אמנם, כי השינויים שמאפיינים בשנים האחרונות את שוק התעסוקה אינם מסייעים לעובדים להתמיד באותו מקום עבודה, אך הוא עדיין סבור כי זה אפשרי. "זה לא קל", הוא מסביר בשיחה עם ynet. "ההישגים של החוזים הקיבוציים הולכים ונשחקים בשל המעבר לחוזים אישיים, אבל יש עדיין מקומות שבהם מעניקים לעובדים טובים קביעות. גם במקום עבודה אחד ניתן למצוא אפשרויות להתקדם בתפקידים ובדרגים ניהוליים. זה נותן את המרץ והאתגרים הנדרשים".
הטיפים שלו לצעירים שמחפשים כיום את דרכם בשוק התעסוקה, זה להתסכל קדימה ולגלות אורך רוח. "הבעיה היא שלדור הצעיר אין סבלנות", הוא מחדד. "הצעירים מרגישים כיום כי הם מיצו את עצמם לאחר שנתיים בתפקיד ולא רואים אופק במקום העבודה. במקום זאת, צריך לראות את מקום העבודה כמירוץ למרחקים ארוכים".
