למה בישראל לא קיים מס אמת לרכב עבודה?
בזמן שעובדי "הצווארון הכחול" בישראל נוסעים על כלי רכב חבוטים, מאובקים ועמוסי ציוד, הם נדרשים לשלם את אותו שיעור מס כמו מנהלי ההיי-טק שנוסעים בכלי רכב חדישים. בעולם מצאו לזה פתרונות, אז למה לא עושים זאת גם כאן?
מדינת ישראל לא סופרת את עובדי הכפיים. זה אולי לא חדש, אבל מעצבן בכל פעם מחדש. הדבר בולט במיוחד בסוגיית מיסוי רכבי העבודה, בה קיים עיוות מס רב-שנים שפוגע קשות בכ-150 אלף עובדי כפיים. מדובר בסוגיה לה נמצא פתרון במדינות אחרות.
לכתבות נוספות בערוץ קריירה
לא מדובר בסוגייה מיסויית מורכבת. לפי הערכות, ישנם כיום בארץ כ-700 אלף כלי רכב שאינם פרטיים. כ-400 אלף מהם שייכים לעצמאים, והיתר, כ-300 כלי רכב, של שכירים. מתוך כלל כלי הרכב שאינם פרטיים, ההערכה היא שכ-150 אלף משמשים כרכבי עבודה, כאשר כ-100 אלף מהם עצמאיים וכ-50 אלף שכירים.
כל עובד שמחזיק רכב ממקום העבודה משלם מס שווי שימוש בשיעור של 2.48% משווי הרכב, כאשר חישוב המס הוא על מחיר כלי רכב חדש. ניקח לדוגמה עובד שכיר שמקבל משכורת ברוטו של 10 אלף שקלים בחודש ואמור לקבל כ-8,000 שקלים נטו. אם מקום העבודה יצמיד לו לצורך עבודתו רכב מסחרי ששוויו כ-180,000 שקל, למשל טנדר מסוג מיצובישי, יתווסף למשכורת שלו רכיב מס שווי רכב של כ-4,500 שקל. בגין רכיב זה ינוכה משכרו של העובד 31% מס שולי וכן מס ביטוח לאומי כקבוע בחוק, דבר שיקטין את השכר נטו שלו מתחת ל-6,500 שקל.
המס על כלי רכב משומש - כמו על חדש
כל עובד; הטכנאי, הקבלן, השיפוצניק ויתר עובדי "הצווארון הכחול", שבלי כלי הרכב לא יוכלו לבצע את עבודתם, נוסעים לרוב על כלי רכב חבוטים, מאובקים ועמוסי ציוד, אך משלמים אותו שיעור מס כמו מנהלי ההיי-טק שנוסעים בכלי רכב חדישים בעיקר מהעבודה לבית ואף לנסיעות פנאי פרטיות. בממוצע, מדובר באלפי שקלים שמגיעים למס הכנסה כל חודש ללא סיבה אמיתית - מכיסם של עובדי הכפיים.
כשנוסחו תקנות מס הכנסה לפני מספר שנים, הטענה הייתה שאי אפשר להפריד בין נסיעות פרטיות לנסיעות עסקיות, ולכן כולם משלמים את אותו מס. פתרון זה רחוק מלהיות אופטימלי, אינו "מס אמת" ואיננו מייצג את שווי השימוש האמיתי, אבל היווה את ברירת מחדל לאור היכולות הטכניות דאז.
מאז העולם התקדם, רובוטים מאיימים להחליף את בני האדם, הסמארטפונים השתלטו על חיינו ואפילו רשות המיסים בעצמה מצהירה שהיא עוברת "מהפיכה טכנולוגית". היום כבר יש המון דרכים טכנולוגיות באמצעותן ניתן להפריד בין הנסיעות הפרטיות להעסקיות, ביניהן תוכנות פשוטות בהרבה מאלה שכולנו משתמשים בהן מדי יום באמצעות הטלפונים שלנו. אז למה רשות המסים, משרד האוצר ומקבלי ההחלטות לא פועלים בכדי לתקן את המעוות וליצור "מס אמת לרכב עבודה?".
בעולם זה אחרת
בעולם, לעומת זאת, הבינו שאפשר והגיוני לפעול אחרת. רשויות המס ברחבי העולם שואפות לייחס לרכב עבודה צמוד שווי מדויק ככל האפשר, הנגזר מהשימוש בפועל ברכב - ולא מאומדן כמו בישראל. למעלה מ-20 מדינות המשתייכות לארגון ה-OECD משתמשות בשלוש גישות שונות לחישוב שווי שימוש ברכב עבודה צמוד, מתוך ההבנה שיש הבדל בין כמות הנסיעות העסקיות לנסיעות הפרטיות אצל בעלי המקצוע השונים ותוך התחשבות במאפיינים נוספים.
באוסטריה, לדוגמה, שווי השימוש מבוסס על היחס בין הנסועה הפרטית לעסקית ברכב הצמוד. זאת אומרת שלהכנסה החודשית של העובד נזקף שווי שימוש של 1.5% מעלות הרכב למעביד, וכאשר הנסיעות לצורכי העסק נמוכות מ-50% - הרכב נחשב כפרטי והעלויות העסקיות מופחתות משווי השימוש.
ביפן ופולין, לעומת זאת, בחרו בשיטה אחרת; להכנסת העובד נזקף גם שווי השימוש לפי עלויות החזקת הרכב בפועל, כאשר העלויות המתועדות מחולקות על פי היחס בין הנסיעה הפרטית לנסיעה העסקית. ההבדל הגדול מישראל הוא שביפן ופולין החישוב מבוסס לפי שווי עלות המעסיק ולא לפי שווי ההטבה שקיבל העובד. אז למה בישראל, "מעצמת ההיי-טק", מתעקשים ברשות המסים שלא למצוא פתרון להפרדה בין נסיעות עסקיות לנסיעות פרטיות?
זה הזמן לדרוש "מס אמת" לרכב עבודה, ולא להסתפק בתירוצים של רשות המיסים. כבר במאה ה-18 אמר בנג'מין פרנקלין ש"בעולם הזה לא קיים דבר ודאי, מלבד מוות ומסים". בואו נקווה שלפחות את המיסים נוכל לשנות, כך שיהיו הוגנים והגונים – כלפי כל האזרחים, לא רק כלפי העשירונים העליונים.
הכותב הוא יו"ר העמותה לשווי מס רכב הוגן ובעליה של חברת "אור חי הנדסה"