אסור לאחר בסינגפור וכדאי לזרום ברוסיה: הכרת תרבות הזמן קריטית לעסקים
בשביל האמריקנים "זמן הוא כסף" בעוד הרוסים והסינים זורמים מיום אחד למישנהו. האפריקנים והאינדונזים אוהבים לעשות מהזמן "גומי" לעומת הסינגפורים והאוסטרים שלהם אסור לאחר בדקה. הבנת תפיסת הזמן בתרבויות שונות משלנו יכולה להיות ההבדל בין עסקה מוצלחת לכישלון
אנשי עסקים העובדים ברחבי העולם מספרים כי לא מעט עסקות נכשלות על רקע חוסר הבנה בתרבויות ניהוליות. בשל כך, חשוב להבחין בנטיות הכלליות של כל תרבות, גם אם הדבר נשמע לעתים סטריאוטיפי, וזאת כדי לדעת מראש כיצד להתנהג עם האנשים אשר פוגשים. אז מה חשוב לבדוק ואילו הבדלים ניתן למצוא בהיבטים הקשורים בגישות השונות כלפי זמן במדינות שונות?
האם "זמן שווה כסף"?
"זמן שווה כסף" הוא משפט שמקורו בתרבות האמריקנית ולפיו מנהלים חייבים לחסוך בזמן וחייבים לדאוג שהעובדים לא יבזבזו אותו. לכולם שעונים והם משתמשים בהם, למנהל אסור לחכות ואסור לו לגרום לאחרים לחכות.
בסין לעומת זאת הזמן אינו שווה כסף, הוא פשוט זורם מיום אחד למשנהו. אם העבודה אינה מסתיימת היום, הם ימשיכו לבצעה ביום המחרת או ביום שאחריו. הרוסים שאינם אוהבים את הקצב האמריקני המהיר, יצדדו בסינים ובוודאי יצטטו פתגמים רוסיים ישנים כמו "אם אתה נוסע ליום אחד, קח לחם לשבוע ימים" או "סבלנות ועבודה והכול יסתדר".
בסינגפור איחור מסמן על חוסר נימוס
דייקנות אינה ערך עליון במדינות אפריקה והזמן הוא מושג גמיש. אדם ממהר נתפס בחשדנות ובחוסר-אמון, ומאחר שאמון חשוב מאוד בעסקים, הרי אנשים שפועלים בהתאם ללוח זמנים נוקשה לא יזכו להצלחה מרובה. האפריקני רוצה לשבת, לשוחח ולהכיר את מי שעומד מולו לפני תחילתה של כל התקשרות עסקית.
גם באינדונזיה הזמן הוא גמיש ולא פורמלי. למעשה זהו "זמן גומי", שפחות קשור לשעון. לתפיסתם של האינדונזים, חשוב יותר לסיים פגישה קודמת בצורה נעימה מאשר לקצר ולמהר כדי להגיע לפגישה הבאה בזמן.
בסינגפור לעומתם אסור לאחר. המתנה נחשבת לעלבון וחוסר נימוס. אצל האוסטרים הדיוק הוא קריטי. אם נקבעה פגישה בשעה מסוימת הרי שחשוב להגיע בדיוק בזמן -לא לפני ולא אחרי, גם אם פרוש הדבר להמתין מספר דקות בחוץ לפני הכניסה לפגישה. אם תשאלו שוויצרים הרי שהם דווקא יסברו שרצוי להגיע חמש דקות לפני הזמן.
הישראלים דומים לבלגים
אנשים מתרבויות מונוכרוניות מתרכזים במשימה אחת בזמן נתון ובהשלמת משימה אחת לפני התחלת האחרת. לאנשים מתרבויות פוליכרוניות לעומתם יש את היכולת להתמקד במספר משימות באופן סימולטני - לעשות דברים רבים בו זמנית.
הישראלים ידועים ביכולתם הפוליכרונית ומתגאים בכך מאד וגם הבלגים קצת כאלה וכמוהם הפורטוגלים והאיטלקים. מאידך בקרב העובד השוויצרי לא יעלה על הדעת לטפל בשתי משימות במקביל, כמו למשל לענות למייל דחוף כאשר העובד באמצע הכנת פרזנטציה, או להנהן בראש בחיוב לצורך הצטרפות להזמנת פיצה לכל העובדים, כאשר הוא נמצא באמצע שיחת טלפון. גם האמריקנים אינם פוליכרונים ואף יראו בביצוע מספר משימות במקביל, עבודה בלתי יסודית ובלתי נכונה.
"מה שצריך לקרות יקרה"
כאשר שואלים יווני מה בכוונתו לעשות במהלך השנים הקרובות, התשובה שתתקבל תהיה ככל הנראה: "מי יודע? יתכן שלא אחיה עד אז". התרבות היוונית מתאפיינת בגישה של כאן ועכשיו. גם באינדונזיה לא יעשה מאמץ רב בתכנון מראש לטווח הארוך, משום שהגישה היא פטליסטית: מה שצריך לקרות – יקרה.
לעומתם המכוונות כלפי העתיד של השבדים היא גבוהה. שבדיה היא בין המדינות המובילות בעולם מזה שנים רבות במובן של השקעה בחינוך, והיא בין המדינות המובילות בהוצאה על מו"פ תעשייתי. עוד מדינות מובהקות מכוונות עתיד הן ארה"ב, גרמניה ויפן.
היפנים חוששים שיעבידו עצמם עד מוות
בקוריאה עובדים עד סיומה של העבודה, מבלי להתייחס לשעון. לתפיסתם, יום עבודה בן 12 שעות או עבודה עד 22:00 בלילה נחשבים סבירים בהחלט. ביפן נפוצה תופעת הקארושי – מוות פתאומי מהתקף לב או משבץ שנגרם כתוצאה מעבודה מאומצת. סקרים מעלים שיותר מארבעים אחוזים מן העובדים היפנים חוששים שיעבידו את עצמם עד מוות. מומחי רפואה ביפן מייחסים באופן זהיר מאות מקרי מוות בשנה לתופעה. בנוסף, שיעור מחלות הנפש גואה ושיעור ההתאבדויות הוא מהגבוה בעולם.
מולם נמצאים הגרמנים והצרפתים עם 35 שעות עבודה שבועיות לערך, כאשר הצרפתים עם סיום יום העבודה בשעה חמש אפס אפס נדרשים אפילו לפנות את הבניין.
עבור הצרפתים איכות החיים היא הדבר החשוב ביותר
השבדים יוצאים להפסקות ארוכות במהלך יום העבודה. ההפסקה מבחינתם נותנת הזדמנות לחשוב על דברים ולעבד אותם. ספרדים רבים נוהגים לאכול בבית בהפסקת צהרים ואם תשאלו הולנדים ויוונים הרי שמבחינתם תרבות הפנאי ו/ או המשפחה קודמים לעבודה.
גם בבריטניה ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר פעל רבות לקידום האיזון עבודה – משפחה באמצעות חקיקה ויוזמות שונות. הדנים יעבדו היטב בזמן העבודה, אבל בימי חופשה יכבו את הטלפונים, כי "חופשה היא חופשה".
עבור הצרפתים, ה-qualite' de la vie (איכות החיים) היא החשובה במעלה. הם מייחסים חשיבות רבה לשעות הפנאי ולחופשות, ואינם מוכנים להקריב את הנאות החיים למען מסירות לעבודה. על הישראלים או היפנים אשר אינם חיים כלל חיי איזון בין עבודה ופנאי יגידו הצרפתים שהם אמנם מעריכים את מסירותם לעבודה , אך הם אינם מאמינים שהמחיר שווה.
את הבדלי התפיסה בנוגע לזמן אפשר למצוא גם בשפה
חוקר שפות מערבי גילה שבכמה שפות הודיות קיימת מילה זהה (kal) למילים "אתמול" ו"מחר", ולפיכך הסיק, כי אין זה משנה אם הפגישה התקיימה אתמול או תתקיים מחר. חוקר אחר גילה כי השפה הסינית מתייחסת בצורה מעורפלת ללוחות זמנים (למרות שהשעון הומצא בסין). "מחר" אין פירושו דווקא יום המחרת, אלא זמן בלתי מוגדר בעתיד.
מסתבר שמילים לא תמיד יש לקחת כפשוטם ,אלא יש לנסות לאתר את ההקשר מסביבם. לדוגמה באינדונזיה יגידו על הכול "ייקח שעתיים" גם אם הטיול מהמלון לאחד האיים אשר התחיל בבוקר והובטח שייקח שעתיים -הסתיים בסיכומו של דבר בערב...
הכותבת היא מנהלת אקדמית של הפקולטה למנהל עסקים הקריה האקדמית אונו י-ם. מתמחה בניהול בין לאומי ורילוקיישן, יועצת לארגונים. מחברת הספרים מסע הרילוקיישן ושלושה כרכים של המנהל הישראלי בעולם הגלובלי.
לפנייה לכתב/ת 
