למדה לחיות: האימא שעשתה הכל כדי לקבל תואר אקדמי
בישראל של היום, תואר אקדמי הוא סוג של מוצר צריכה בסיסי. אך בעוד שסטודנטים רבים המתחילים השבוע את שנת הלימודים יעשו זאת כשדאגתם הכמעט יחידה היא הלימודים עצמם, יש כאלה שצריכים להילחם בכל טחנות הרוח האפשריות כדי להגיע אליו. אביגייל ביטון, אם חד-הורית מדימונה, היא אחת מהם
עבור סטודנטים רבים שמתחילים השבוע את לימודיהם האקדמיים, התואר הראשון הוא די מובן מאליו. תחנה בחיים שצריך פשוט לעבור כדי להתחיל את הקריירה. רבים מקבלים עזרה כספית מההורים ודאגותיהם היחידות הן עבודות, מבחנים, ולהגיע בזמן לשיעורים. אך יש אוכלוסיות שלמות בישראל שהשכלה אקדמית עבורן היא הישג גדול, וחלקן צריכות לעבור מסלול ייסורים כמעט בלתי אפשרי כדי להגיע ליעד הנכסף.
"ללמוד חינוך בשבילי, זה חלום ילדות. תמיד רציתי להיות מורה לאנגלית. אבל נסיבות החיים מנעו את זה ממני למשך תקופת זמן מאוד ארוכה".כך מספרת אביגייל ביטון (42), אם חד-הורית מדימונה, שעברה יחד עם ילדיה 15 דירות ב-15 השנים האחרונות. על נסיבות החיים שלה אפשר לכתוב הרבה יותר מכתבה אחת.
"הבנתי שעוד רגע אני מגיעה לרחוב"
ביטון נולדה בישראל, עזבה לצרפת כשהייתה קטנה וחזרה בגיל 24. היא הביאה שלושה ילדים לעולם, אך לאחר זמן קצר התגרשה והפכה לאם חד הורית. מצבה הכלכלי הלך והתדרדר למרות שעבדה בכל עבודה שרק מצאה: "הייתי חד-הורית ובלי שפה", היא מספרת. "עבדתי כל הזמן בעבודות של ניקיון ומכירות, ואחרי שלמדתי קצת את השפה, החלטתי שאעשה את מה שהכי קרוב לחינוך והלכתי ללמוד להיות מטפלת.
"כשגרתי בראשון לציון וחולון עבדתי בתור מטפלת בגנים וקיבלתי משכורות של 3,500 שקל. אהבתי את העבודה עם הילדים הקטנים אבל ראיתי שאין לי לאן להתקדם בדרך הזו בלי תואר בחינוך".
התחנה הבאה של ביטון וילדיה הייתה ירוחם, שם נראה היה כי למרות הערך העצמי הנמוך, חלום הלימודים של ביטון מקבל תפנית חיובית. "הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי, ולא אוכל להגיע לשום דבר. אבל אז הגעתי למרכז "צעירים בירוחם" ופגשתי רכזת ששאלה אותי מה אני רוצה, ואמרתי לה לימודים. אז היא אמרה לי, אקדמיה? והסתכלתי עליה בשוק. מה אני יכולה להגיע לאקדמיה? אז היא אמרה לי 'אם את רוצה את יכולה'".
"התחלתי ללמוד לפסיכומטרי כשלא היה לי כסף לשלם עליו אפילו עם הסבסוד" מספרת ביטון. "שילמתי 2,500 שקל שחילקתי לאיזה 60 תשלומים, אבל כשסיימתי את הפסיכומטרי, הבן שלי חלה".
מחלת הבן שוב הוציאה את ביטון ממסלול הלימודים והחזירה אותה למציאות הקשה. "ויתרתי על הלימודים והלכתי לעבוד במלון בתור מרכזנית ואחר כך מנהלת מרכזיה, עם משכורת של 5,500 שקל עבורה עבודה סביב השעון. יצאתי מהבית בשבע וחזרתי בשמונה בערב, ואם עבדתי כל יום 12-13 שעות הצלחתי להגיע ל-5,500 שקל. אחר כך עברנו לאילת ושם עבדתי במלון אבל לא באמת יכולתי לשלם את השכירות אז עבדתי גם כבייביסיטר בערב".
ביטון מספרת על ההשפעה הניכרת על מצבם הלימודי של ילדיה במהלך כל התקופה. ועל רגע המפנה מבחינתה: "אני עברתי 15 דירות ב-15 שנים והילדים עברו כל שנה דירה עד שהגענו לאילת. הם עברו כל שנה בית ספר והרמה הלימודית שלהם התרסקה, אז החלטתי שאני לא יכולה יותר לחיות בצורה הזאת. הסתכלתי לעצמי בעיניים ואמרתי, את לא יכולה להמשיך ככה. הלכתי לעובדת סוציאלית ודיברתי איתה על המצב של הבן שלי והיא אמרה לי להכניס אותו לפנימיה. המליצו לי על פנימיית "כנות" וכך הגעתי לדימונה, כי הבנתי שככה או ככה אני עוד רגע מגיעה לרחוב, כי אני לא יכולה לשאת את השכירות".
לפי סקר שנערך על ידי קרן קציר, מייסודה של קרן רש"י, 70% מהאמהות החד-הוריות נאלצות לשלב עבודה עם הלימודים ו- 11% מהן מחפשות עבודה. הן מרוויחות שכר שעתי הנמוך מ- 29 שקל ועובדות 83 שעות בחודש בהיקף משרה ממוצע של 45%. כך שמרביתן משתכרות שכר חודשי ברוטו הנמוך מ-2,400 שקל. 58% מהן דיווחו על קושי או על קושי רב בשילוב העבודה עם הלימודים. אלו שדיווחו על קושי רב, גם שקלו או שוקלות לפרוש מהלימודים.
מחוזות האבסורד
במשך השנים ניסתה ביטון מספר פעמים לפנות כדי לבדוק האם היא זכאית לדיור ציבורי. בהתחשב במצבה הקשה חשבה כי זכאותה לקבל דירה אינה מוטלת בספק. אך התשובה שקיבלה היתה מאכזבת: "שאלתי אותם למי מגיע דיור ציבורי? אם אני אמא חד הורית שלושה ילדים ואני עובדת 217 שעות בחודש ויש דוחות סוציאליים על הילדים שלי שעברו בית ספר כל שנה ודוחות רפואיים על הבן שלי אז אני לא זכאית? אז אמרו לי לא, את צריכה להיות נתמכת שנתיים בהבטחת הכנסה. אמרתי להם אני לא יכולה לחיות מ-3,200 שקל קצבת הכנסה כי זה רק השכירות שלי. ואמרו לי שאלה הכללים".
מכאן התגלגל הסיפור אל מחוזות האבסורד. "אמרתי טוב, אם כשאני עובדת 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים אז אני לא מצליחה לפרנס, וגם ככה אני לא מצליחה לשלם את כל החובות, אז אני אהיה מובטלת כדי לקבל את הבטחת ההכנסה. אז אמרתי אוקיי, הדבר הכי חשוב עכשיו זה קורת גג אבל מצד שני אני לא רוצה להיות מרכזנית כל החיים שלי. עשיתי פסיכומטרי ואני רוצה להיות מורה".
"הבן שלי קצת הרגיש יותר טוב ונכנס לפנימייה אז נרשמתי ללימודים. אבל כשהלכתי במקביל לביטוח לאומי כדי לקבל הבטחת הכנסה אמרו לי לא, 'את לא יכולה לקבל הבטחת הכנסה כי את לומדת במוסד להשכלה גבוהה'. הרגשתי שממש סוגרים לי את כל הדלתות ואת כל האפשרויות להתקדם, ואז גם בדעת הקהל אני אחשב כפרזיטית, על אף שאני בדיוק ההפך. אבל החלטתי שלא מעניין אותי. אני לא מוותרת על הלימודים גם במחיר שלא אקבל את הבטחת ההכנסה".
בסופו של דבר הגיעה ביטון למכללת קיי אחרי שהבינה כי היא מוכנה לחיות בעוני מחפיר כדי ליצור לעצמה את ההזמנות היחידה לצאת ממעגל הייאוש, ושם גילתה לראשונה שהיא לא לבד.
"כשהגעתי למכללה אחד מהבחורים שלמדו איתי שאל אותי ממש בתחילת הלימודים, במה את עובדת? וכשהוא שאל אותי את זה, פתאום התביישתי להגיד לו שאני לא עובדת. אני בריאה ושלמה אז למה אני לא הולכת לעבוד ולפרנס את הילדים שלי? ואז התחלתי להסביר שאני במאבק מול המדינה והוא הראשון שאמר לי 'תדעי את לא לבד', והפנה אותי לכמה קבוצות בפייסבוק שדרכן הבנתי מה קורה והקמתי את קבוצת "נאבקות" הראשונה בדימונה".
בשנתה השנייה ללימודים גילתה ביטון שהיא יכולה לקבל מילגה מקרן קציר, המיועדת לאמהות חד הוריות במצב סוציו אקונומי נמוך, מה שסייע לה רבות בצליחת השנים הלא פשוטות של הלימודים.
למה שלא תעודדו אותי לצאת מהעוני?
היום, אחרי שסיימה את התואר בחינוך וגיאוגרפיה בהצטיינות. והתחילה לחנך כיתה בבית הספר הדו לשוני בבאר שבע, יש לה הרבה טענות כלפי המנגנון שהקשה עליה כל כך להגיע לתואר האקדמי הנכסף: "למה שהמדינה לא תתמוך בי אם אני רוצה ללמוד? למה שהיא תתמוך בי רק אם אני רוצה לשבת בבית במשך שנים? אלה סיבות של הנצחת עוני כדי שלא נתפנה למאבקים חברתיים. את זה לא ידעתי להגיד קודם, אבל אני יודעת להגיד עכשיו".
ביטון, שהחשיפה באקדמיה הפכה אותה לפעילה חברתית ממשיכה: "אני עברתי ממשרד למשרד ולא הבנתי. למה במדינה רוצים שאהיה נתמכת? אני לא רוצה להיות נתמכת. מה האינטרס של המדינה שאהיה נתמכת כשאני רוצה להתקדם? למה שלא תעודדו אותי לצאת מהעוני? אנשים יכולים להגיד שכל עבודה מכבדת את בעליה. זה לא נכון. אנשים לא יודעים לכבד באמת, ואני רואה הבדל עצום במעמד. איך שתופסים אותי בתור מורה לבין איך שתפסו אותי בתור עובדת ניקיון או פקידה בבית מלון".
נדחקות לשולי החברה
מחקר אקדמי חדש שנערך על-ידי ד"ר זאביק גרינברג וד"ר ורד שנער-גולן ממכללת תל-חי ובשיתוף קרן קציר, מייסודה של קרן רש"י, בחן את השפעת הלימודים האקדמיים על מעמדן האישי, המשפחתי והחברתי של אימהות חד-הוריות. הממצאים מגלים, כי אלה נדחקות לרוב לשולי החברה בשל מיעוט הזדמנויות תעסוקתיות, שכר נמוך ותלות בתמיכה כלכלית מהמדינה או מהמשפחה.
ההגדרה המקצועית לכך היא מצב של "שוליות", והחד-הוריות סובלות ממנה במספר מימדים, כולל מבחינה חברתית. לפי המחקר, חד-הוריות נתפסות לרוב בקרב סביבתן החברתית כמי שאשמות בכישלון הנישואין ובפירוק המשפחה, וכתוצאה מכך אחראיות לפגיעה בשמה הטוב של משפחות הוריהן. דבר זה מביא לכך שנשים אלה סובלות לא אחת ממסוגלות אישית נמוכה וממעיטות בערך עצמן".
מהמחקר שכלל 60 ראיונות עומק איכותניים עם אמהות ועם ילדיהן שרובן גרות בעיירות פיתוח בפריפריה, עולה גם כי עצם העובדה שהאימהות לומדות באקדמיה, יוצרת השפעה ישירה על ההישגים הלימודיים של ילדיהן, ומגבירה את ההערכה כלפיהן. "נוצר סוג חדש של שיתוף פעולה בין האמהות לילדים, כזה המבוסס על משימות משותפות של למידה באקדמיה ובבית הספר. ההזדהות סביב משימות הלימודים משפרת את התקשורת בבית. ככל שגיל הילדים עולה, כך השיח בבית משתפר ונע יותר ויותר סביב תכנים לימודיים".
ממצא נוסף מהמחקר נוגע בכך, שהילדים תופסים ביתר סלחנות והבנה היעדרויות של האם מהבית לצורך לימודים. "הילדים רואים בכך אמצעי לשיפור מציאות חיים בהיבט הכלכלי, החברתי והתעסוקתי של האם - וגם שלהם עצמם".
דוגמא לכך ניתן למצוא גם בסיפורה של ביטון: "הילדים שלי, שהיו כבר בפערים גדולים מאוד בלימודים, ולא פעם לא היה לי כסף כדי לקנות להם ספרים, התחילו לראות אותי לומדת, ויושבת מול המחשב וכותבת, ואחרי שנה שאני התחלתי את הלימודים אז הם התחילו להתקדם. הבן שלי התקבל לאוניברסיטת הנוער של נוער שוחר מדע, הוא סיים את הבגרויות שלו בציונים ממש טובים, והבת שלי התקבלה לבית הספר הטכני של חיל האוויר".
שלומי אריה, מנכ"ל קרן קציר, התייחס לממצאי המחקר וקרא להנגשת ההשכלה האקדמית לאוכלוסיות החלשות: "הנתונים מציגים קשר ישיר בין הכניסה לאקדמיה ובין קידום מוביליות חברתית בקרב אימהות חד-הוריות. הממצאים מדגישים את הצורך בחיזוק והעמקת שיתופי הפעולה הקיימים בין מערכת ההשכלה הגבוהה ובין המגזר השלישי הן בהנגשת ההשכלה הגבוהה בקרב אימהות חד הוריות והן בקרב אוכלוסיות נוספות בישראל".
ביטון יודעת שהדרך שעשתה היא לא הסוף מבחינתה. "בשנה הבאה אני אלך לתואר שני. פשוט הייתי חייבת קצת הפסקה. נורא רציתי ללכת השנה אבל אני לא מוותרת". אך בינתיים היא יכולה להגיד שהגשימה חלום: "עשירים אנחנו לא נהיה, כי לחיות מ-6,000 שקל לשלושה ילדים גם עם דירה של עמידר זה לא פשוט, אבל המצב יחסית יציב יותר. והדבר הכי משמעותי הוא התחושה. התחושה שאני סוף סוף עושה משהו משמעותי. אני לומדת, משכילה יחד עם התלמידים שלי, אני מובילה פרויקטים חברתיים. אני משנה את העולם!".
לפנייה לכתב/ת 
