"בחיים לא דמיינתי שנינט תהיה פועלת כמוני בפולגת. תמיד ידעתי שתהיה זמרת"

"פעם היו פה חיים, היו פה אנשים שפרנסו בכבוד את המשפחות שלהם, אבל הכול נגמר", נאנחת מרסל טייב, אימא של נינט, בעודה מביטה בעיניים דומעות בהריסות מפעל פולגת ובגיר בקריית גת, שבו עבדה 35 שנים תמימות. עכשיו, בדיוק עשור מאז הבעירו היא וחבריה צמיגים מחוץ למפעל שהיה לסמלה של תעשיית הטקסטיל בארץ ושל העיר הדרומית, מרסל מגיעה לכאן בפעם הראשונה. היא מביטה בהריסות ויודעת שהסיקור התקשורתי הוסט כבר מזמן למאבקים אחרים, כואבים לא פחות, כמו מאבקם של אלפי עובדי חברת "טבע".

"לא האמנתי אף פעם שפולגת ייסגר, פולגת היה אימפריה", היא אומרת בעצב ל"ידיעות אחרונות". "זה מפעל שעבדו בו 3,000 איש. למרות השכר הנמוך שקיבלנו זאת הייתה גאווה גדולה לעבוד שם. איך אומרים? 'אחוות לוחמים', אז זה בדיוק מה שהיה. אחווה של העובדים. היו ימי כיף וטיולים וחתונות ובר מצוות של הילדים. והיו צחוקים. הרבה צחוקים, וגם נינט השתתפה בשמחות האלה, כמו הילדים של כולם".

טייב, בת 64, התחילה לעבוד במפעל ב-1970, כשהייתה בת 18. עם הפסקות לחופשות לידה וכמה שנים לגידול הילדים היא צברה ותק של 35 שנים בביקורת בדים במפעל. יותר מחצי חיים. אפילו את בעלה הכירה במפעל. "היינו באים לעבודה לא עם אוטובוסים, אלא על משאיות כמו של הכבשים, לא חשוב אם זה חורף או קיץ", היא מספרת. "כשכל הבנות מהמצבעה היו עוברות, הוא היה מצביע עליי ואומר, 'הבחורה הזו תהיה אשתי'''.

מרסל טייב במקום שהיה מפעל פולגת(צילום: תומריקו)

מרסל זוכרת היטב את הדיבורים והשמועות על האפשרות שהמפעל ייסגר. "כל הזמן היו דיבורים. ראינו גם שהרבה מנהלים בכירים התחילו לעזוב, והבנו שאם הם עוזבים, זה אומר דרשני. היו הרבה חרדות, אבל אני אמרתי, אם זה מה שכתוב מלמעלה, אין מה לעשות. זה לא תלוי באף אחד. נדמה לי שאפילו הורידו לנו כמה תנאים כי רצו שהמפעל ישגשג בחזרה, אבל ידענו שבסוף ימכרו את המפעל ולא יהיה יותר פולגת".

זה בהחלט מפחיד.

"אבל אף פעם לא החסרתי מהבית ומהילדים שום דבר - אם זה אוכל, בגדים או תשלומים לבתי ספר. כשהמפעל נסגר היו לי חמישה ילדים, וכולם גרו בבית. בהתחלה בכיתי מאוד, אבל אמרתי, זה מה יש, אין לי ברירה אחרת. אבל תמיד שאלתי את עצמי, למה המפעל נסגר?"

ומה ענית?

"שמייצרים הכול בחו"ל. שם העבודה זולה בהרבה ומשלמים מעט לכל אלה שעובדים שם בכוך קטן. אמרו לנו שפה יקר להחזיק מפעל ולשלם תנאים סוציאליים, אבל תכלס מה זה תנאים סוציאליים? יצאתי מפה עם משכורת של 3,000 שקל נטו ביד אחרי 35 שנות עבודה".

את כועסת על המדינה? על בעלי המפעל?

"אני כועסת על בעלי הבית שרצו את כל הרווחים לעצמם. העובדים בכלל לא עניינו אותם. לכעוס על המדינה? אני מאוד אוהבת את המדינה אז אני לא יכולה להגיד לך שאני כועסת עליה".

טייב וחבריה ידעו שהמאבק שלהם נגד סגירת המפעל חסר סיכוי, אבל הם נלחמו, מקווים בסתר ליבם שמשהו ישתנה. "קיווינו שלא יסגרו את המפעל, אבל ידענו שזה הסוף, שאין מה להילחם יותר", היא אומרת. "לכן, כשראיתי את העובדים של 'טבע' שורפים צמיגים ועושים מהומות, ידעתי שזה לא יעזור להם. ברגע שבעל הבית מחליט, זהו זה. אני בטוחה שכמו שאמרה אשתו של הורוביץ ז"ל, המייסד של 'טבע', הוא מתהפך עכשיו בקברו. התמונות של 'טבע' מחזירות אותי עשר שנים אחורה, ל־2008, לפולגת. אנשים נתנו את החיים שלהם למקומות העבודה האלה במשך 30 ו־40 שנה ויתקשו למצוא עבודה. מי יקבל אותם במקום אחר? היום קשה לאדם בגיל 45 להתקבל למקום עבודה, רק אם זו עבודה שחורה".

גאה באימא. נינט טייב(צילום: ירון ברנר)

כשנאבקתם היו אנשים שאמרו לך, "מה את צריכה להילחם, את אמא של נינט, את מסודרת?"

"היו גם מקרים כאלה. כשהתקשורת באה לסקר את המאבק שלנו, כל הזמן נכנסתי פנימה כי לא רציתי לעורר אנטיגוניזם. הבת שלי זו הבת שלי, השם ישמור אותה. זאת ההצלחה שלה, לא שלי. גם היום מדברים על זה, אבל זה עובר לי ליד האוזן. אני יצאתי, יחד עם כל העובדים, למאבק בשביל הפרנסה שלי, לא כי אני 'אימא של'. זה לא צריך לעניין אף אחד".

מה נינט אמרה על המאבק הזה?

"ברור שהיא הייתה גאה בי", היא אומרת בחיוך.

אחרי סגירת פולגת מרסל החליטה לצאת לגמלאות. "כולם אמרו לי, 'לכי לעבוד'", היא אומרת. "חתמתי אבטלה חצי שנה ואז אמרתי, 'זהו זה'. אחרי פולגת לא היה לי חשק להתחיל לעבוד במקום אחר. זה שבר אותי. התרגלתי לאנשים. היינו כמו משפחה, ופתאום כל זה נגמר. רציתי לשבת ולנוח כי עבדתי כל ה־35 שנים בעמידה. להגיד לך שלא היה לי קשה? היה לי קשה מאוד.

"אני לא אשכח שלפני הלידה האחרונה שלי רציתי לשבת, אבל הבוס לא הרשה לי. כשהגעתי לחדר לידה, הרופא אמר לי, 'אני לא יודע איך הלכת עם רגליים כאלה. אני 40 שנה רופא ולא נתקלתי בחיים ברגליים כמו שלך'. אמרתי לו שלא הייתה לי ברירה. היה קשה לנו לא לעבוד גם כשלא הרגשנו טוב".

למה?

"לא היו הרבה ברירות. גם כשהילדים לא הרגישו טוב, היינו שמים אותם באמבטיות של הבדים. כשסופי, הבת האמצעית שלי, הייתה חולה במחלת הפה והגפיים והייתה עם חום גבוה מאוד, לא הייתי חייבת לעבוד - זה היה יום שישי - אבל נאמר לי שאם לא אגיע לעבודה, אין לי מה לבוא בראשון. הדפסתי את הכרטיס ובכיתי. עבר לידי המנכ"ל ושאל אותי, 'מרסל, מה קרה?'. אמרתי לו, 'הילדה שלי קודחת מחום ואני צריכה לקנות לה תרופה. מה אני עושה?' זאת תמונה שאני לא יכולה לשכוח. יצאתי בבכי מהעבודה. ובכיתי הרבה בפולגת כי היו הרבה דברים לא צודקים שם. פשוט סתמנו את הפה".

(צילום: תומריקו)

ובכל זאת, נלחמתם להישאר שם.

"נלחמנו כי צריך להביא פרנסה ולשלם משכנתה. זה עצבן אותי מאוד, אבל לא הייתה לי ברירה. לבד לא יכולתי להיאבק. לעובדים לא הייתה שום אפשרות למנוע את סגירת המפעל. זה בעל בית פרטי, ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות. הם רצו כנראה שכל הכסף יישאר להם בכיס. בשביל מה לשלם לעובדים?"

ריקנות אחת גדולה

טייב לא תשכח את הריקנות והכאב שהציפו אותה ביום שאחרי סגירת המפעל. "זה היה קשה מאוד", היא מספרת. "תמיד הייתי קמה בבוקר במרץ כדי להתכונן לצאת לעבודה ולארגן את הילדים, ופתאום אין לך בשביל מה לקום מוקדם ולרוץ, יש לך את כל הזמן שבעולם".

כשנינט הייתה קטנה, חשבת שגם היא תעבוד במפעל?

"אף פעם לא דמיינתי אותה כעובדת פולגת כי תמיד ידעתי שהיא תהיה זמרת. תמיד היה לה את זה ובגדול. זה לא העתיד שאני מדמיינת לילדים שלי. הם צעירים והחיים לפניהם והם צריכים לעבוד במקומות שבהם השכר באמת הולם".

מרסל מאושרת מאוד בבחירה של נינט לנסות לבנות לה קריירה בארה"ב. ואיך מסתדרים עם הגעגועים אליה ולנכדה אמיליה? "לי אין וואטסאפ", היא אומרת בחיוך גדול, "אבל אני רואה את הנכדה בטלפון של בעלי כמעט כל יום. כשהוא בא מהעבודה אנחנו רואים אותה יחד".