"הנס הכלכלי שבו מתפארת הממשלה הוא נחלתו של מיעוט"
דו"ח מרכז אדווה משרטט את צידם האחר של נתוני הכלכלה הטובים של המשק הישראלי: השכר עלה, אך חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הצטמק; רכישת דירה באזורי הביקוש היא נחלת העשירון העליון. מחברי הדו"ח קובעים: "המשק צומח אך חלק גדול מהחברה בישראל נותר מאחור"
מה עשה הביטקוין ומה קרה למחירי הדירות? שנת 2017 במספרים
דעה בדקה: מה שבאמת מעצבן בעליית שכר השרים
זמן לשינוי? העבודה שמחכה לכם ב-2018
לפי הנתונים הכלכליים של הלמ"ס ובנק ישראל, המשק הישראלי אכן צומח מאז תחילת שנות האלפיים. ההכנסה של משקי הבית נמצאת בעליה, תחולת העוני קטנה במעט, וגם אי השוויון הכלכלי, על פי מדד ג'יני, ירד מעט. היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, אבי שמחון, אמר לאחרונה כי ישראל היא "נס כלכלי".
עם זאת ד"ר שלמה סבירסקי, ממחברי הדו"ח, טוען: "הנס הכלכלי שבו מתפארת הממשלה הוא במידה רבה נחלתו של מיעוט שהישגיו הגבוהים מעלים את הממוצע הכללי. נס של ממש יתרחש אם וכאשר תיטוש המדינה את מדיניות הצמצום התקציבי ותפעל למען צמיחה מאוזנת המקדמת את כלל האוכלוסייה".
לפי הניתוח של מחברי הדו"ח, שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס ואביב ליברמן, הצמיחה של השנים האחרונות נבעה במידה רבה מגידול בצריכה הפרטית (מכוניות למשל) - שהתאפשר בין השאר הודות לאשראי בריבית נמוכה, תוצאה של המשבר הפיננסי הגדול של 2008. בנוסף הם מציינים כי חלק ניכר של הצריכה הפרטית החדשה נבע מביקושים של העשירונים הגבוהים והוביל לשדרוג רמת החיים שלהם.
מנקודת הראות של משקי הבית בעשירונים הנמוכים, התוצר החיובי העיקרי של הצריכה הפרטית המוגברת היה משרות פנויות בענפי שירותים נמוכי שכר כדוגמת מכירות, מלצרות, נציגי מכירות, מטפלים סיעודיים ומאבטחים. מספר המפרנסים במשקי בית אלה גדל וכתוצאה מכך גדלה גם ההכנסה שלהם.
בין השנים 2016-2000 גדל מספר המפרנסים בעשירון התחתון ב-58%, בעשירון השני ב-73%, בעשירון השלישי ב-45% ובעשירון הרביעי ב-35%.
אך תוספת המפרנסים, הגם שהיא העלתה במעט את ההכנסה של משקי הבית, לא שינתה באופן מהותי את חלוקת ההכנסות. רבים מן המפרנסים החדשים נקלטו כאמור בענפים ובעיסוקים נמוכי שכר ו/או במשרות חלקיות. בחלק מהמקרים מדובר במחיר חברתי כבד, כדוגמת נשים וגברים שהועסקו רוב חייהם במקצועות שוחקים.
בנוסף, תחולת העוני אמנם קטנה במעט, אך שיעור העוני בקרב עובדים ועובדות גדל. לא רק זאת, תחולת העוני היא עדיין מן הגבוהות במערב. כמו גם מדד הג'יני, אשר אכן ירד לאחר שנים של נסיקה, אך גם הוא עדיין מן הגבוהים במערב.
אי שוויון בתוך העשירון העליון
מאז 2012 גדלה ההכנסה הכספית ברוטו של משקי בית בכל העשירונים בשיעורים שבין 10% ל-17%. עם זאת, פערי ההכנסה נותרו גבוהים: ב-2016, ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו של משק בית בעשירון העליון עמדה על 58,846 שקל, פי 12 מן ההכנסה המקבילה של העשירון התחתון, שעמדה על 4,898 שקל.
לפי הדו"ח, אי שוויון קיים לא רק בין העשירונים הגבוהים והנמוכים אלא גם בתוך העשירון העליון עצמו. למעשה, הפערים שם - בין המאיון העליון לבין תשעת המאיונים התחתונים של העשירון העליון - גדולים יותר מן הפערים בקרב שאר שכבות האוכלוסייה.
בשנת 2016, ההכנסה הממוצעת במשקי הבית המשתייכים למאיון העליון (113,621 שקל) - הייתה גבוהה פי 2.2 מן ההכנסה הממוצעת של תשעת המאיונים הנותרים של העשירון העליון ופי 23 מזו של העשירון התחתון. מחברי הדו"ח טוענים כי אילו היו קיימים נתונים מהימנים עבור האלפיון העליון היינו צופים באי שוויון גדול עוד יותר.
דברים דומים, נכתבו בסקירה כלכלית של משרד האוצר, שבה צוין כי "הפערים בהכנסות בקצה התחתון של התפלגות ההכנסות אינם הסיבה העיקרית לרמת אי השוויון הנמדד בישראל". על פי האוצר, "לפערים בהכנסות בקצה העליון של התפלגות ההכנסות בישראל תרומה משמעותית לאי שיוויון. עוד עולה מהתרשים שלהלן, כי ההכנסות של העשירון העליון ללא המאיון העליון, כמו גם אלה של העשירון החמישי, נותרו כמעט ללא שינוי בשנים 2000–2011 ,ואילו בשנים 2012–2016 חלה עליית מה בהכנסותיהם.
לעת פנסיה, הפערים מחריפים אף יותר: בשנים האחרונות עלה בכל העשירונים שיעור משקי הבית המפרישים לפנסיה, בין השאר הודות לחוק פנסיה חובה משנת 2008. עם זאת, החוק לא פתר את בעיית ההפרשה לפנסיה של המועסקים בצורה פוגענית ובהם עובדי קבלן, עובדים שעתיים ועובדים פרילנסרים; החוק גם לא נותן מענה לבעיית הרציפות, דהיינו הפרשה לפנסיה בעת הפסקות בתעסוקה.
דברים אלה משתקפים בעובדה שאצל שלושת עשירוני ההכנסה הנמוכים, שיעור משקי הבית שהעומד/ת בראשם נמצא/ת בגיל העבודה העיקרי (54-25), והופרשו כספים לחיסכון פנסיוני - עומד על רמה נמוכה שנעה בין כשליש (35.1%) ועד למעט יותר ממחצית (57.1%).
בשלושת העשירונים הגבוהים, לעומת זאת, שיעור משקי הבית שהפרישו לחיסכון פנסיוני עמד על 90% לערך. בסך הכול, בשנת 2016 ל-25% ממשקי הבית בישראל, אשר העומד בראשם היה בגיל העבודה, לא היתה כלל הפרשה לפנסיה.
באותה שנה, ההכנסה הממוצעת מפנסיה של העשירון העליון של משקי הבית שבראשם בני/ות 68 ומעלה, עמדה על 14,823 שקל. מדובר בהכנסה מפנסיה הגבוהה פי 26 מזו של משקי בית בעשירון השלישי, שעמדה על 562 שקל. השוואה עם שני העשירונים הנמוכים יותר אינה משמעותית, שכן ההכנסות שלהם מפנסיה היו זניחות.
שכר בעלייה? הכל יחסי
לפי נתוני הדו"ח, צמיחת המשק לא באה לידי ביטוי באותה מידה בשכר העובדים. השכר הריאלי אמנם גדל - אלא שהוא גדל בשיעור נמוך משיעור הצמיחה (הגידול בתמ"ג לנפש).
כבר לפני שלושה עשורים התנתקה הצמיחה מן הגידול בשכר הממוצע. נתוני המוסד לביטוח לאומי מראים כי עד אז, במהלך שני העשורים שבין 1968 ל–1989 ,הגידול בתמ"ג לנפש אכן היה מלווה בעלייה מקבילה של השכר הריאלי. אלא שבתחילת שנות ה–90 נפתח פער בין השניים, כאשר התמ"ג לנפש החל לגדול יותר מן השכר הממוצע. בשנים 2013–2014 הגיע הפער בין שיעור הגידול בתמ"ג לנפש ובין שיעור הגידול בשכר הריאלי לשיא ונותר באותה רמה עד היום.
מכאן עולה המסקנה כי צמיחה אינה גורמת באופן אוטומטי לעליית שכר. רווחי הצמיחה יכולים לזרום לכיסם של בעלי ההון יותר מאשר לכיסם של העובדות והעובדים מן השורה. ואכן ניתן לראות כי בעשורים האחרונים, חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית הצטמק בעוד שחלקם של המעסיקים עלה.
ומה לגבי הפערים בין גברים ונשים? אם בוחנים את העליה בשכר לפי מגדר, ניכרת עליה יחסית גדולה יותר אצל נשים יותר מאשר אצל גברים. בין 2000 ל-2015 גדל שיעור הנשים שמשתכרות מעל לשכר הממוצע מ-18.6% ל25.9%, בעוד שאצל הגברים העלייה היתה מ-37.7% ל-43.9%.
עם זאת הפער המגדרי עדיין גדול מאוד. ארגון ה-OECD הציג נתונים על הפערים בשכר החציוני בין נשים לגברים בארצות החברות, לפיהם ישראל ממוקמת בתחתית הסולם, כשפער גדול יותר מבישראל נרשם רק בשתי מדינות - אסטוניה ודרום קוריאה.
ואיך משפיעה העדה? ב-2016 ניצבו בראש סולם השכר גברים אשכנזים מדור ראשון (עלו עד 1989), עם שכר חודשי ממוצע של 17,640 שקל. עם זאת צמצום משמעותי ביותר נרשם בפער בין גברים אשכנזים ומזרחים דור שני: ב-2016, השכר של גברים אשכנזים דור שני עמד על 15,099 שקל, 55% מעל לממוצע, בהשוואה לשכר של גברים מזרחים, שעמד על 14,406 שקל - 48% מעל לממוצע. נשים אשכנזיות דור שני השתכרו בממוצע 9,017 שקל, 93% מן הממוצע, בהשוואה ל-8,640 שקל, 89% מן הממוצע, אצל מקבילותיהן המזרחיות.
שכרם של הערבים אזרחי ישראל היה נמוך מאוד, בהשוואה לזה של כלל השכירים/ות: ב-2016 הוא עמד על 51% מן השכר הממוצע עבור נשים ועל 76% מן הממוצע עבור גברים.
שכר נמוך מעט יותר נרשם בקטגוריה של יהודים יוצאי אפריקה-אסיה דור ראשון שעלו אחרי 1990 – רובם ככולם, יש להניח, יהודים יוצאי אתיופיה; ב-2016 עמד שכר הגברים הממוצע בקרבם על 7,233 שקל - 74% מן הממוצע.
בתחתית סולם השכר עומדות נשים יוצאות אתיופיה (יהודיות ילידות אסיה-אפריקה שעלו אחרי 1990) ונשים ערביות, עם שכר ממוצע של 5,376 שקל ו-5,004 שקל, בהתאמה.
מהי המשמעות של שכר נמוך?
ארגון ה־OECD מגדיר "שכר נמוך" כשכר שאינו עולה על שני־שלישים של השכר החציוני במשק והוא כולל תחת מושג זה רק שכירים העובדים במשרה מלאה. המוסד לביטוח לאומי, משתמש ב"שכר מינימום", כשהוא כולל תחת מושג זה את כלל השכירים, בין אם הם מועסקים במשרה מלאה ובין אם במשרה חלקית. על כן יש הבדל בין שני המוסדות בכל הנוגע להיקף הניצבים בתחתית סולם השכר: בעוד שהמוסד לביטוח לאומי מציין כי 29% מכלל המשתכרים מרוויח עד שכר מינימום, לפי ארגון ה-OECD שיעור של 22.1% מהעובדים בישראל הם מקבלי שכר נמוך.
נתון זה מציב את ישראל במקום לא מחמיא בהשוואה לארצות המערב. התמונה המתקבלת היא של ישראלים רבים מדי המקבלים שכר שאינו מאפשר להם לממש ציפיות לרמת חיים הנתפסת כנורמטיבית בישראל.
ובמה זה בא לידי ביטוי? קודם כל בדיור: משק בית הרוצה לשמור על רמת חיים סבירה צריך להוציא לא יותר מ-30% מההכנסה הפנויה על דיור, אבל הדו"ח מגלה כי כמעט 30% ממשקי הבית המשלמים שכר דירה או משכנתא חרגו משיעור זה בשנת 2015, בעיקר משקי בית בעשירוני ההכנסה הנמוכים. בתוך כך, ההוצאה הממוצעת על דיור עמדה בעשירון התחתון על כמעט 60% מההכנסה הפנויה ועל כ-40% בעשירון השני.
הפערים ממשיכים בבחירת אזור המגורים, דבר המשפיע על הזדמנויות תעסוקה ועל איכות שירותי החינוך והבריאות. לפי הנתונים, משקי בית בארבעת העשירונים הנמוכים לא היו מסוגלים לרכוש דירה בת שלושה חדרים ומעלה באף אחד מאזורי ישראל מבלי שיחרגו מן הכלל של 30% בשנת 2015.
בעשירון החמישי והשישי נאלצו משקי הבית להסתפק בדירה בת שלושה חדרים ביישובים מרוחקים בצפון, בדרום, בחיפה ובקריות, וגם זאת בתנאי שיוכלו להעמיד הון עצמי בגובה של 205-180 אלף שקל. המשמעות: עבור כ-60% מאוכלוסיית ישראל, רכישת דירה באזורי הביקוש מבלי שיעמוד לרשותם הון עצמי משפחתי משמעותי, גוררת עמה פגיעה ברמת החיים עקב ההוצאה הגבוהה על תשלומי המשכנתא.
אפילו משפחות שמשתייכות לעשירונים 7 עד 9 מתקשות בהשגת דירה באזורי הביקוש אם אין להן הון עצמי בשיעור הגבוה מ-25% ממחיר הדירה, כך לפי הדו"ח. "למעשה, רק משפחות הנמנות עם העשירון העליון יכלו לרכוש דירה בת שלושה חדרים בתל אביב, או דירה בת ארבעה חדרים בגוש דן ובירושלים, וזאת מבלי שרמת החיים שלהם תיפגע", מציינים הכותבים.
ובאופן כללי, 72.6% ממשקי הבית בישראל היו בעלים של דירה אחת לפחות בשנת 2016. עם זאת, הממוצע הזה מסתיר פערים גדולים בין משקי הבית. כך, בעוד שבחמישון העליון (עשירונים 9-10) עמד שיעור הבעלות על דירה אחת לפחות על כ-91%, בחמישון הרביעי הוא יורד לכ-84%, בשלישי הוא עומד על 78%, בשני על כ-70% ובתחתון על כ-54% בלבד.
עוד עולה מהנתונים, כי כ-10% מכלל משקי הבית בישראל הינם בעלים של שתי דירות ומעלה, לרוב כאפיק השקעה, המשמש בעיקר את השכבה המבוססת. כך, 29% ממשקי הבית בחמישון העליון החזיקו בבעלותם שתי דירות או יותר ב-2016, בהשוואה לפחות מ-2% ממשקי הבית בחמישון התחתון, 2.5% בשני וכ-7% בשלישי.
השכלה אקדמית לא תמיד מחלצת מעוני
אם כן, הכנסתן של קרוב לחמישית מכלל המשפחות בישראל כה נמוכה עד שהיא מציבה אותן מתחת לקו העוני, המוגדר כהכנסה השווה ל-50% או פחות מן ההכנסה החציונית של המשפחות בישראל.
הנחה רווחת היא כי בעלי השכלה אקדמית מחוסנים מפני עוני. לפי הדו"ח, הנחה זו אינה עומדת עוד במבחן המציאות. בשנת 2000, קצת יותר משליש מראשי משקי הבית העניים - 35.9% - היו מי שצברו רק עד תשע שנות לימוד. עד ל-2015 ירד השיעור ל-22.4%.
לעומת זאת, שיעורם של מי שצברו 16 שנות לימוד ומעלה, שבשנת 2000 עמד על 11.3% מכלל העניים, עלה עד 2015 ל-17.5%. במהלך התקופה, שיעור משקי הבית העניים שבראשם מי שצבר בין 10–12 שנות לימוד נותר דומה, סביב 28%. לעומתם, שיעורם של מי שצברו בין 13 ל-15 שנות לימוד, עלה מ–15% מכלל העניים בשנת 2000 ל-20% בשנת 2015.
ומי מגיע להשכלה גבוהה? בערך שליש מהישראלים. נתון זה עולה מתוך מעקב שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מקיימת אחר מסיימי תיכון, עד 8 שנים לאחר סיום התיכון. המחזור האחרון שעבורו פרסמה הלמ“ס נתונים היה השנתון שסיים תיכון ב-2008. מהנתונים עולה כי רק 32.4% ממי שהיו בני 17 בשנת 2008 הגיעו עד 2016 – לאחר שעברו 8 שנים מסיום התיכון - לאחד המוסדות להשכלה גבוהה בישראל. כלומר רק אחד מתוך שלושה ישראלים לערך (הנתונים אינם כוללים את האוניברסיטה הפתוחה) הגיע להשכלה גבוהה. שיעור המגיעים להשכלה גבוהה בקרב יהודים היה 38.1% ובקרב ערבים 25.2%.
ומה עושה הממשלה בנוגע לנתונים? מחברי דו"ח אדווה טוענים כי מדיניות הממשלה, אשר, מתגאה בקיצוץ הוצאותיה מיטיבה מאוד עם קבוצות ההון הגדולות ועם בעלי השכר הגבוה אך מותירה בקופת האוצר פחות משאבים לפיתוח כלכלי של אזורי הפריפריה, לשדרוג מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה ולשמירה על רשת ביטחון סוציאלי ראויה לשמה.
ב–2015 עמדה ההוצאה האזרחית (לא כולל ביטחון) של הממשלה על 30% מהתמ“ג. כידוע, בישראל יש הוצאה ביטחונית גבוהה, יחסית לארצות המערב, אך לפי מחברי הדו"ח היקפה הקטן של ההוצאה האזרחית היא תוצר של מדיניות הצמצום התקציבי יותר מאשר של היקף ההוצאה הביטחונית, שדווקא הצטמצם, במונחי תמ“ג. לפי בנק ישראל, שיעור ההוצאה האזרחית ללא ריבית של ישראל הוא הנמוך ביותר בקרב הארצות החברות בארגון ה־OECD.
גם תשלומי הריבית של הממשלה אכן קטנו - אך זאת ככל הנראה במחיר של הוצאה חברתית נמוכה, שפירושה תשלומים פרטיים גבוהים עבור שירותים שאמורים להיות ציבוריים והעמקת פערים בין מי שיכולים לשלם ומי שאינם יכולים.
לפי מחברי הדו"ח, "'להתרגל לזה שמצבו של המשק הישראלי טוב', כדברי היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, אבי שמחון, פירושו להתרגל למשק שצמיחתו בלתי מאוזנת, המובל על ידי מיעוט ומניב פירות נדיבים למיעוט. 'להתרגל לזה' פירושו להתרגל לכך שחלק גדול מן המשק והחברה בישראל נותרים מאחור".
לפנייה לכתב/ת 
