"גולדה לא רצתה מאפרה במתנה": העסקים שהוקמו לפני המדינה
יוסף וולפסטל הציע לגולדה מאיר שביקרה בחנות שלו מאפרה במתנה. תשובתה: "בשום אופן לא". על לאה רבין הוא מספר שלא הסכימה לוותר על עציץ שנראה כמו סיר לילה. צפו בבן ה-95 שעדיין עובד בפרק נוסף על העסקים שפועלים כבר יותר מ-70 שנה
במשק הישראלי עדיין פועלים 800 חברות ועסקים שהוקמו מלפני קום המדינה, כך עולה מנתוני חברת המידע העסקי CofaceBdi. בין כל אותם חברות ועסקים, ניתן למצוא ענקיות תרופות, בנקים גדולים, חברות ביטוח ומפעלי תעשיה ומסחר ענקיים. אך אם מחפשים היטב, ניתן למצוא גם את בתי העסק הקטנים שנשארו במשפחה והצליחו להחזיק מעמד יותר מ-70 שנה. זהו הסיפור של "אינטירה מתנות וכלי בית".
החנות הוקמה בשנת 1943 על ידי יוסף וולפסטל, שנולד בגרמניה ועלה ארצה ב-1936. וולפסטל היה חשמלאי במקצועו, והיה עובר בין בתים של אנשים ומתקן תקלות. הלקוחות שאליהם הגיע, היו מעוניינים למכור מוצרי חשמל ודברים נוספים שכבר לא היה להם צורך בהם, וכך יוסף התחיל לפתח עניין ברהיטים וכלי בית. "בסך הכל הייתי חשמלאי והלכתי לבתים לתקן כל מיני דברים. הייתי עובד אצל דב יוסף שהיה מושל של ירושלים, ולאט לאט הייתי מביא דברים לחנות ואנשים התלהבו".
העסקים שהוקמו לפני המדינה: מרכיבים ג'יפים ליד התחנה המרכזית
העסקים שהוקמו לפני המדינה: על פרוות מלאכותיות וחלומות
העסקים שהוקמו לפני המדינה: הפלאפל של הבריטים
המתנות לגולדה מאיר ולאה רבין
בהמשך וולפסטל היה בין הראשונים שהביאו ארצה את תרבות כלי השולחן. הוא היה מייבא כלי בית וחפצים מארצות סקנדינביה ואנגליה, כיוון שאהב את העיצוב הסקנדינבי הנקי והפשוט. "בהתחלה קראו לה 'החנות הסקנדינבית'". מספר בנו חנן, שמנהל כיום את החנות. "הסחורה גם הייתה מאוד ייחודית. בשנים הראשונות של המדינה לא היה פה כמעט מבחר, בטח שלא מחו"ל".
אורחת נוספת שהגיעה מבית ראש הממשלה הסמוך הייתה לאה רבין ז"ל, שהתעניינה בפריט שלא היה למכירה. "הבאתי דוגמה מאנגליה, זה היה כאילו סיר לילה, אבל האנגלים עשו מזה עציצים. היא ראתה אותו בחלון הראווה ולקחה את זה. אמרתי גברת רבין, אני לא יכול למכור לך את זה אין לי את המחיר, אז היא אמרה 'לא מעניין אותי, תחייב אותי אחר כך' ולקחה. לא ראיתי מאז גרוש", אומר וולפסטל וצוחק.
חנן וולפסטל למד בגימנסיה העברית בירושלים, הנמצאת בדיוק ממול לחנות. יוסף מספר כי בנו עובד אצלו כבר מגיל 14, כאשר היה קורא לו מבית הספר לבוא לעזור ולפרוק קונטיינרים שהגיעו לחנות.
"אנחנו עדיין בין החנויות ששומרות את שעות הפתיחה הנוסטלגיות, מספר חנן. "יש לנו הפסקה בין 14:00-16:00, בימי שלישי סגור אחה"צ. לאנשים היום קשה יותר לקבל את השעות האלה, כשיש קניונים שפתוחים כל הזמן".
מה עשיתם עם החנות בתקופות קשות? מלחמות?
"כשהאווירה הביטחונית הכללית לא טובה, זה גם מן הסתם פוגע בעסקים. אבל לא היינו צריכים לסגור אותה. אנחנו חנות שכונתית, ברחוב פינתי ולא ראשי, מהבחינה הזאת המיקום עזר".
ראית הרבה עסקים ברחוב שלך נסגרים לאורך השנים?
"כן. אני חושב שרק אנחנו ועוד חנות אחת של עיתונים היחידים שנשארו מימי קום המדינה. כל השאר התחלפו בחנויות אוכל".
"אני רוצה לייצר, אני איש עבודה"
באשר לשאלה האם היה רוצה שבנותיו ימשיכו את העסק אחריו, חנן מתקשה לענות. " זו שאלה קשה. אני מאחל להן עבודה אחרת, עם כל הרצון שהעסק ימשיך הלאה. זו עבודה מאוד קשה, גם שעות, גם רוב העבודה בתקופת החגים. את העבודה פה צריך לאהוב, אם זה לא בדם שלך - זה מאוד קשה, כי זו עבודה שמצריכה ממך את כל המשאבים שלך". על אביו שעדיין מגיע לעבודה אומר חנן שגם בגיל 95 הוא "עדיין אוהב לתת את המילה האחרונה".
במשך השנים יוסף ייצר כלים ופריטי אומנות בסטודיו הקטן שנמצא בקומה התחתונה של החנות. הוא סיפר ל-ynet מה זה אומר עבורו לעבוד עם הידיים ומדוע כל כך חשוב לו להמשיך ולהגיע לחנות. "התחלתי לעבוד בתור חשמלאי מגיל 17, מאז אני אוהב לעבוד עם פטיש, איזמל וצבת, אני רוצה לייצר! זה נותן לי סיפוק ויש לי בשביל מה לקום בבוקר. תראה אני בסך הכל בן 95. יש אנשים שיושבים בכורסא, אני עובד, אני איש עבודה".
תחקיר והפקה: עדי ברמן
לפנייה לכתב/ת 
