שכנה פרסמה פוסט על אלימות סייעת בגן - ונתבעה

תושבת נתניה חזתה באירוע ודיווחה עליו בקבוצת אמהות בפייסבוק. העמותה המפעילה את הגן דרשה פיצוי של 350 אלף ש', אבל נדחתה בביהמ"ש

עו"ד כנרת שמיר מסיקהפורסם: 31.10.18 , 07:26

בית משפט השלום בנתניה דחה לאחרונה תביעת לשון הרע שהגישה עמותת "הצלחה שמחה ואושר", המפעילה גן ילדים בעיר, נגד שכנה שפרסמה פוסט בפייסבוק ובו תיארה מקרה שלו הייתה עדה ובמסגרתו נהגה הסייעת באלימות כלפי פעוטות. השופט אלי ברנד קבע כי גרסת השכנה הייתה סדורה ורהוטה, והפוסט חוסה תחת הגנות "תום הלב" ו"אמת בפרסום".

השכנה פרסמה את הפוסט בעמוד הפייסבוק "כי גם אני אימא נתנייתית". היא כתבה שראתה מהחלון בביתה את אחת הסייעות בגן מקללת, תופסת את הילדים ביד אחת, משליכה אותם מצד לצד וצועקת עליהם. העמותה הגישה תביעת לשון הרע בסך 350 אלף שקל בטענה שמדובר בהשמצה חסרת בסיס שפגעה בשמה הטוב, במוניטין שלה ובפרנסתה.

לשון הרע

מנהל קבוצה לא הסיר פוסט מכפיש – ויפצה

מערכת psakdin

גולש בקבוצת "תושבי מוצקין" ייחס גניבה לעובד עירייה. המנהל התבקש להסיר את הפרסום אבל התמהמה. הפיצוי בגין לשון הרע: 15 אלף שקל

מנהל קבוצת פייסבוק לא הסיר פוסט מכפיש – ויפצה

לדבריה הפרסום גרם לה נזקים רבים וקשים, בין היתר הורים רבים שתכננו לרשום את ילדיהם לגן נמנעו לעשות זאת והורים לילדים שכבר היו בגן החליטו להוציאם. עוד נטען שעד לפרסום נחשב הגן למבוקש באזור ולא נשמעה לגביו כל תלונה מצד ההורים.

הנתבעת טענה מנגד שמטרת הפוסט הייתה לאתר אמהות שילדיהן נמצאים בגן ולהזהיר אותן. היא הוסיפה כי ניסחה את הפרסום באופן מידתי ושקול ובחרה לפרסם אותו בקבוצה סגורה תוך הגבלת אפשרויות השיתוף שלו. כמו כן, למחרת היא הבינה שאימהות שילדיהן בגן נחשפו לפרסום, ומשמטרה זו הושגה היא מחקה את הפוסט.

היא הדגישה שכמה ימים לאחר מכן הוקף הגן ביריעת ברזנט כדי למנוע כל אפשרות לראות את הנעשה בו, מה שמחזק את החשד בנוגע להתנהלות המקום. בנסיבות אלה, ציינה, חלות עליה הגנות "אמת בפרסום" ו"תום הלב" שבחוק לשון הרע.

עדות מהימנה וסדורה

ואכן, השופט אלי ברנד דחה את התביעה. הוא אמנם קבע שהפרסום מהווה לשון הרע מאחר שהוא מטיל דופי במקצועיות הצוות, אבל על השכנה חלות הגנת אמת בפרסום ותום הלב. הוא ציין שעדותה הייתה מהימנה, קוהרנטית וסדורה ודבריה לא נאמרו בסגנון לוחמני. מנגד, עדות הסייעת שלה מיוחסים המעשים הייתה הססנית. היא לא זכרה פרטים רבים ושינתה את תשובותיה.

כמו כן, עדות הסייעת סתרה את עדותה של הגננת. בעוד שהגננת טענה שלאחר הפרסום שאלה את הסייעת לפשר הדברים וזו מסרה לה שבאותו יום ביקשה להפריד בין שני ילדים שרבו על בימבה, הסייעת לא ציינה בעדותה אירוע ספציפי.

עוד ציין השופט כי אף שהגן מרושת במצלמות אבטחה, התובעת לא הגישה את הצילומים מאותו יום. מדובר בראיות קריטיות שיכלו לאשש את טענותיה שלא אירע דבר, כתב, והוסיף שהסבריה למחדל לא היו משכנעים והעדויות שהובאו בהקשר זה היו סותרות. השופט הוסיף שגם פריסת הברזנט סביב הגן לאחר פרסום הפוסט מחזקת את גרסת הנתבעת.

השופט ברנד פסק שהשכנה זכאית ליהנות מהגנת תום הלב שכן ניכר שפרסמה את הדברים לשם הגנה על ביטחון הילדים הנמצאים בגן ורצון ליידע את הוריהם. התובעת חויבה בהוצאות בסך 8,758 שקל ובשכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל.