דחיית הייצוגית נגד עיריית ת"א היא מכה לשלטון החוק

העליון שלל את האפשרות לתבוע את העירייה בגין גביית ארנונה לא חוקית. פסק הדין בעייתי הן בהיבט הדיוני ובעיקר במסר שהוא משדר

עו"ד יאיר ברגרפורסם: 17.11.18 , 08:40

הנשיאה אסתר חיות(צילום: עמית שאבי)

לאחרונה התקבלו בבית המשפט העליון שתי החלטות שיש להן השלכה על התחום החשוב של תביעות ייצוגיות. לפני כשבועיים דחו השופטים ענת ברון, אורי שוהם ודפנה ברק-ארז את ערעורו של בנק דיסקונט על החלטה לאשר תביעה ייצוגית נגדו. בבקשה נטען כי הבנק מפלה בין סטודנטים חדשים לוותיקים במתן הטבות, כך שחלקם משלמים עמלות גבוהות מהתעריפים שהבנק מפרסם. בפסק הדין שדחה את הערעור נכתב כי באמצעות פרסום שורה ארוכה של מסלולים לסטודנטים הציף הבנק את הצרכנים במידע ויצר עמימות, ולכן עליו להראות כי לא פעל בניגוד לדין. בפסק דין זה אימץ בית המשפט העליון פרשנות רחבה שפעלה לטובת לקוחות בנק דיסקונט.

קודם לכן, בתחילת אוקטובר, ניתנה בעליון החלטה שונה בתכלית שהיא מצערת ואף כואבת למי שזכויות אזרח ושלטון החוק חשובים בעיניו. בבקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד עיריית תל אביב טענו שתי חברות שמחזיקות נכסים מסחריים כי העירייה גובה ארנונה בגין שטחים משותפים שלא כדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה והחברות ערערו לעליון.

פסק הדין, שנכתב על ידי השופט מינץ ואליו הצטרפו הנשיאה חיות והשופט מזוז, דחה את הערעור. בית המשפט שלל את הזכות להגיש תביעה ייצוגית בתחום הארנונה מטעמים פרוצדורליים. בפסק הדין נקבע כי המתווה הקבוע בחוק במקרה של בעיות בגביית ארנונה הכולל הליך של השגה, ערר וערעור, מאפשר למבקשות להעלות את טענותיהן ומייתר למעשה את הצורך בהגשת תביעה ייצוגית.

למסקנה זו הגיעו השופטים אף שקבעו שהעירייה התנהלה באופן בעייתי, מאחר שהתעלמה מפסק דין שעסק בשאלת גביית הארנונה על שטחים משותפים ולא יישמה אותו באופן רוחבי. הכשל בהחלטה זו כפול ובא לידי ביטוי הן בהיבט הדיוני ובעיקר במסר לציבור ולרשויות.

מטרת התביעה הייצוגית היא בין היתר לחסוך בהליכים פרטניים. היא באה להחליף תביעות של אזרחים בודדים נגד רשות בגין גביית יתר של עשרות או מאות שקלים. מדובר בתביעות שעלויותיהן לאזרח יקרות, מה שהופך אותן ללא כדאיות עבורו והן גם מכבידות על המערכת המשפטית העמוסה ממילא. תביעה ייצוגית בודדת מייתרת הצורך בהגשת מאות או אלפי תביעות בודדות.

ואולם, עיקר הביקורת על פסק הדין היא בהיבט הערכי, מאחר שהוא מהווה פרס לרשות "המצפצפת" על בית המשפט. העליון מודע לכך שהעירייה פעלה תוך הפרה של החלטה שיפוטית מנחה קודמת. השופטים ציינו כי התממש חשש מעין זה, שהובע על ידי העליון בעבר בסוגיה דומה (תיק אספיאדה). "אין לכחד, אשר יגורתי בא לי", התפייט בית המשפט בהחלטתו, ולמרות זאת לא מצא לנכון לאשר את התביעה הייצוגית, ולו כצעד הרתעתי וחינוכי כנגד עיריית תל אביב.

בפסק הדין ציינה כבוד הנשיאה: "בסוגיה נושא ההליך דנן אישרה בפנינו באת כוח המשיבה (עירייה, י"ב) ברוב הגינותה כי לאורך שנים המשיבה לא יישמה באופן רוחבי את שנקבע בפסק הדין... והמשיכה לחייב נישומים בחיובים הנוגדים את האמור בו".

כלומר, עיריית תל אביב ממשיכה לגבות כספים המנוגדים להחלטה שיפוטית בהליך שבו הייתה מעורבת, ובמקום לקבל הערה פלוס "ענישה" על עזות המצח, היא זוכה במחמאה על הגינותה שלטון החוק, שתחילתו בהחלטות היוצאות מכותלי בית המשפט העליון, היכן הוא?

והערה לפני סיום: אכן, המחוקק נקט גישה מצמצמת בהתייחסו למרחב התביעה הייצוגית כנגד רשות מקומית. כך, ניתן לתבוע השבה בגין גביית יתר אך לא בגין חיובים שבהם חבה הרשות כלפי האזרח, למשל של המוסד לביטוח לאומי כלפי אזרחים.

החוק מקנה לרשות את הפריבילגיה להודיע שהיא הפנימה את הכשל בהתנהלותה וחדלה מהמשך גבייה, ובכך ייעצר הליך התביעה הייצוגית כנגדה. כמו כן, גם במקרה של אישור תביעה ייצוגית כנגד רשות, השבת הסכומים לציבור תחול רק על 24 חודשים שקדמו לתביעה, בניגוד לשבע שנים בתביעה רגילה. האם לא די במגבלות אלה שקבע המחוקק?

ההרחבה הדיונית לטובת הרשות המקומית בסיטואציה כה מקוממת של אי-כיבוד החלטה שיפוטית אומרת דרשני על רוחב לבו של בית המשפט. דומה ששיקולים פרוצדורליים גברו על שיקולים ערכיים והמסר בדיעבד הוא שלילי. מן הסתם, לא לכך התכוון בית המשפט, וחבל שהחלטה זו יצאה מתחת ידו.