אחרי 30 שנה: בית מלון יפצה עובד פלסטיני

תושב השטחים עבד בחברה בשתי תקופות שונות, אחת מהן החלה כבר בסוף שנות ה-80. הוא תבע זכויות סוציאליות שלא שולמו לו ויפוצה בכ-87 אלף שקל

עו"ד ירון אבניפורסם: 10.01.19 , 16:12

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל לאחרונה את תביעתו של תושב השטחים נגד חברת "ב.ל. (מלונות)", והורה לה לשלם לו כ-87 אלף שקל בגין זכויות סוציאליות שלא שולמו לו בשתי תקופות שבהן עבד, אחת מהן בסוף שנות ה-80. השופטת אריאלה גילצר-כץ דחתה את עמדת החברה שלפיה התובע לא היה עובד שלה אלא הועסק ישירות על ידי הבעלים הקודם שהלך מאז לעולמו.

התובע טען כי עבד בחברה בבית מלון קטן ובו 20 חדרים בשנים 2002-1987 ולאחר מכן בשנים 2013-2008. הוא תבע פיצויי פיטורים עבור התקופה הראשונה מאחר שעבודתו הסתיימה עקב סגר שהוטל על השטחים, וכן פיצויי פיטורים בגין תום התקופה השנייה. בנוסף, לדבריו לא שולמו לו זכויות מסוימות כגון שעות נוספות, דמי חופשה, והפרשות לפנסיה וקרן השתלמות.

דיני עבודה

בגלל עמידה ממושכת: הספרית - נפגעת עבודה

עו"ד זיו און

17 שנים של תספורות בעמידה גרמו לפגיעה ברגליה של עצמאית. ביטוח לאומי לא רצה להכיר בכך כתאונת עבודה, אבל ביהמ"ש חייב אותו

בגלל עמידה ממושכת: ספרית הוכרה כנפגעת עבודה

מנגד טענה החברה שהתובע לא היה עובד שלה, אלא הועסק ישירות על ידי מנהל המלון ובעל החברה שהיה עיוור, כעוזר אישי שלו (המנהל הלך לעולמו ב-2015). לדבריה, אין כל רישום באשר לעבודתו של התובע.

מטעם התובע העידו במשפט עובדים לשעבר בבית המלון, וכן בנו של הבעלים המנוח. מטעם הנתבעת העידה בתו של המנוח, וכן מנהלי חשבונות.

חלק מהעדים סיפרו שבאותן שנים ראו את התובע בבית המלון, לעתים צמוד למנהל המנוח ולעתים מנקה שטיחים או עוזר לעובדים אחרים במטלות מסוימות, למשל פתיחת חדר, ניקיון או תיקונים מסוימים.

לפיכך השופטת אריאלה גילצר-כץ שוכנעה כי "מהעדויות עלה כי התובע ביצע עבודות בבית המלון, אולם בד בבד שימש כעוזרו של מנהל הנתבעת, מר אלי בר און ז"ל. לכן, היטשטש ההבדל בין הנתבעת לבעלים של הנתבעת ומנכ"לה, ולפיכך על הנתבעת מוטלת האחריות לשלם לתובע את שכרו מאחר שהתובע עבד בחצריה".

מכאן עברה השופטת לחישוב השכר הקובע – עניין סבוך כיוון שלתובע לא הוצאו תלושי שכר ולא היה ברור מה סוכם עמו לגבי תנאי עבודתו. התובע טען שקיבל שכר יומי שעלה במהלך השנים, והציג פתקית שכתב לו בזמנו המנהל המנוח, וממנה ניתן ללמוד כי עבד כשישה ימים בשבוע וקיבל שכר של 150 שקל ליום, בנוסף לתוספת שטיבה לא ברור.

נקבע כי על פי העדויות לא הוכח שהתובע עבד שעות נוספות. מאידך, השופטת הבהירה כי לא הוכח ששולמו לו דמי חג, חופשה, הפרשות לפנסיה, או הבראה, שהוערכו בסכום כולל של כ-87 אלף שקל.

בהמשך פסק הדין דחתה השופטת גילצר-כץ את התביעה לפיצויי פיטורים, משום שלא שוכנעה שהתובע פוטר. אמנם בנו של המנוח טען שפיטר את התובע, אולם השופטת התרשמה כי העד ניסה לעזור לתובע על מנת לפגוע באחותו, על רקע סכסוך עמה ולאחר שאביו נישל אותו מהירושה.