ביהמ"ש: המדינה הרסה מסעדה לפני המועד

כחודש לפני הזמן שנקבע הרס קבלן מטעם המשרד להגנת הסביבה את מסעדת "ג'ורג' ביץ'" באולגה. המדינה העזה לבקש תשלום על כך מהבעלים

עו"ד מתן נחמיאס | פסקדיןפורסם: 24.03.19 , 22:01

בית משפט השלום בחיפה קיבל לאחרונה תביעה שהגישו בעלי מסעדת "ג'ורג' ביץ'" שפעלה בחוף אולגה במשך כ-30 שנה ונהרסה באישון לילה בדצמבר 2012 על ידי המשרד להגנת הסביבה. השופט אורי גולדקורן הסכים עם הבעלים שביצוע ההריסה כחודש וחצי לפני המועד הסופי שנקבע על ידי בית המשפט נעשה שלא כדין ובניגוד להוראות החוק לשמירת הסביבה החופית. לפיכך זכו הבעלים בפטור מתשלום עבור הוצאות ההרס ובהוצאות משפט של יותר מ-30 אלף שקל.

הצו הראשון להריסת המסעדה, שמוקמה כ-30 מטר בלבד מקו החוף והסבה פגיעה למערכת האקולוגית ולהתפתחות הטבעית של הסביבה החופית, הוצא ב-2011, והחל מסכת של הליכים משפטיים. באוקטובר 2012 קבע בית המשפט כי המועד האחרון להריסה יהיה 25 בינואר 2013. בחלוף הזמן נדרשו הצדדים להליכים משפטיים נוספים, לרבות הבהרה לגבי ביצוע הצו, שבמסגרתם אישרו השופטים שוב ושוב את המועד.

חוק ונדלן

קנו בית, גילו ביוב בחצר ויפוצו ב-200 אלף ש'

מערכת פסקדין

בני זוג שרכשו דירת גן בפרויקט "גולד" ברמלה מצאו 5 שוחות ביוב וניקוז, חלקן ממש ביציאה מהסלון. ביהמ"ש קבע שמדובר בנזק חריג

קנו בית, גילו ביוב בחצר ויפוצו ב-200 אלף ש'

אלא שלמרות קביעות שיפוטיות אלה הוציאה המדינה צו הריסה נוסף, ובהתאם לו, בלילה שבין 3 ל-4 בדצמבר 2012, כחודש וחצי לפני מועד ההריסה האחרון, הגיע קבלן מטעם המשרד להגנת הסביבה והרס את מבני המסעדה על תכולתם. זמן קצר לאחר מכן הגיע לבעלי המסעדה מכתב דרישה לתשלום כפל הוצאות ההריסה שלטענת המדינה עלתה לה כ-200 אלף שקל.

בתביעה שהגישו הבעלים בעקבות זאת לקבלת פטור מהוצאות ההריסה ולפיצויים של כחצי מיליון שקל על הנזקים שנגרמו להם, נטען כי המדינה הזדרזה להרוס את המסעדה לפני המועד שקבע בית המשפט, שלא כדין ותוך "זריעת הרס וחורבן" לא מידתיים.

מנגד טענה המדינה בין היתר כי בית המשפט לא קבע מי אמור לבצע את הצו – הבעלים או המשרד להגנת הסביבה, ומשכך, היא ביצעה את פסק הדין כלשונו, בתוך טווח הזמן שנקבע. בנוסף היא טענה כי אין לה אחריות בנזיקין בהתאם לחוק הנזיקין האזרחיים.

השופט אורי גולדקורן דחה את הטענה האחרונה של המדינה וקבע כי החוק לא פוטר אותה מהתנהלות רשלנית ולא סבירה כלפי אזרחים. הוא הבהיר כי מועד ההריסה יועד לתובעים ולא למדינה, ואף הפנה לאחת ההחלטות בנושא שקבעה במפורש כי ניתנו שלושה חודשים להתארגן להריסה נוכח העובדה שהמדינה השתהתה שנים ארוכות עד שפעלה נגדם.

עוד נקבע כי גם לפי חוק השמירה החופית מוטל ביצוע ההריסה על הבעלים ולא על המשרד להגנת הסביבה, שמקבל סמכות הריסה רק אם הצו לא קוים במועד.

לפיכך נקבע כי צו ההריסה החדש שהוציא המשרד היה מנוגד לפסיקות השופטים וכי ביצועה החפוז של ההריסה נעשה בחוסר תום לב ובניגוד להוראות החוק. בנסיבות אלה הרי שהמדינה לא הייתה רשאית לחייב את התובעים בהוצאות ההריסה וודאי שלא בכפל.

עם זאת, השופט לא פסק לתובעים פיצויים נזיקיים משום שלא הוכיחו את גובה הנזקים שנגרמו להם. המדינה חויבה לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 30 אלף שקל.