אפליה בבנק לאומי: 190 אלף שקל לגמלאי שקופח

כבר ב-2012 נקבע ש"הסכם הקשישים" שעליו הוחתמו עובדים מבוגרים נגוע באפליה. למרות זאת, הבנק המשיך לנהוג על פיו כשהיה לו נוח

מערכת פסקדיןפורסם: 04.06.19 , 15:42

בית הדין לעבודה בתל אביב פסק לאחרונה פיצויים של כ-190 אלף שקל לגמלאי של בנק לאומי בשל אפליה מחמת גיל עקב פיטוריו בגיל פרישה במקום בגיל 72 - כפי שהתחייב מהסכם העבודה שלו. השופטת עידית איצקוביץ קבעה שהבנק נהג שלא כדין כשהמשיך להחיל על העובד את "הסכם הקשישים", אף שבית הדין הארצי לעבודה קבע במפורש שהוא נגוע באפליה אסורה.

התובע נקלט כעובד זמני בבנק ב-1993 ושימש כאחראי כספות בסניף הראשי בחולון. שנתיים לאחר מכן הוא הוחתם על ההסכם המושמץ המוכר "הסכם הקשישים" - שב-2012 קבע לגביו בית הדין הארצי לעבודה שהוא נגוע באפליה פסולה מחמת גיל, כיוון שנועד רק לעובדים מבוגרים ותנאי העבודה בו היו נחותים מאלה של העובדים הצעירים.

דיני עבודה

206 אלף שקל למנהל מחסן שפוטר במסרון

עו"ד רועי שעיה | פסקדין

חברת "מאגר מחסנים לוגיסטים" סיימה את העסקתו של העובד ולא שילמה לו על שעות נוספות בטענה שהיה עובד בכיר. ביהמ"ש חייב אותה לפצות אותו

206 אלף שקל למנהל מחסן שפוטר במסרון

אחד התנאים המיטיבים היחידים בהסכם היה מתן האפשרות להמשיך לעבוד אחרי גיל פרישה, אלא שדווקא את התנאי הזה הבנק לא קיים - והתובע פוטר כשמלאו לו 67 אף שביקש לעבוד עד גיל 72.

ב-2015, כשנה וחצי לאחר שפוטר, הוגשה באמצעות עו"ד אלכסנדר ספינרד, שייצג בעבר עובדי בנק נוספים שהופלו באמצעות "הסכם הקשישים", התביעה לפיצויים על אפליה, הפרת הסכם עבודה והפרשי שכר וזכויות נוספות. נטען בה בין היתר שההסכם המפלה שלל מהתובע מעמד של קביעות והטבות שונות, ודווקא הסעיף שאפשר לו להמשיך לעבוד אחרי גיל פרישה הופר.

מנגד, עוה"ד דוד משה וענת אלמוג בוארון טענו שמאחר שתפקידו של התובע לא היה תפקיד ליבה, דוגמת בנקאי, הוא הוחתם על הסכם המותאם ל"תפקידי היקף". כלומר, ההסכם לא הוחל עליו מפאת גילו אלא מתוקף תפקידו ולכן אינו מגלם אפליה מחמת גיל. באשר לפיטורי התובע נטען כי הבנק פעל בהתאם להוראות חוק גיל הפרישה.

השופטת עידית איצקוביץ ציינה שקביעת בית הדין הארצי מ-2012 מונעת מן הבנק את האפשרות לטעון כי "הסכם הקשישים" אינו מפלה. בצד זאת נקבע כי התנערות הבנק מהתחייבותו בהסכם לאפשר לתובע לעבוד גם אחרי גיל פרישה פגעה באינטרס ההסתמכות שלו להמשיך לעבוד.

לפיכך נקבע כי הבנק צריך במקביל לפצות את התובע הן על עצם החלת ההסכם המפלה, והן על הפרתו ועל הפגיעה באינטרס ההסתמכות שלו.

גובה הפיצוי הממוני הועמד על 12 משכורות (72,852 שקל). לצד זאת נפסק לתובע גם פיצוי לא ממוני של 50 אלף שקל מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וזאת הן על עוגמת הנפש שנגרמה לו והן לצורך הרתעת הבנק מפני התנהלות דומה בעתיד.

עם זאת, השופטת קיבלה את טענת הבנק שלפיה תביעתו לפדיון חופשה התיישנה וכי רכיבי התביעה האחרים התיישנו מ-2008. בסופו של דבר נקבע כי התובע זכאי להפרשי דמי הבראה, בונוס ומענק יובל שנמנעו ממנו בעקבות ההסכם המפלה תוך דחיית תביעותיו לשעות נוספות והפרשי שכר ופיצויי פיטורים. בסיכומו של דבר זכה התובע בכ-190 אלף שקל.