למרות רישום בטאבו – שכנה איבדה את החניה

במשך 20 שנה נמנעה תושבת מגדל העמק מלתקן את קו הגדר בינה לבין שכניה, אף שלכאורה פלשו לשטחה. היא תיאלץ להסתפק בפיצוי כספי

עו"ד יורם פיינברג | פסקדיןפורסם: 05.06.19 , 20:33

בית משפט השלום בנצרת הכריע לאחרונה בתביעות הדדיות שהגישו שכנים המתגוררים במגדל העמק – בני זוג מצד אחד ושכנתם במגרש בבית הסמוך. השופטת נבילה דלה-מוסא קבעה כי אף שחלק מהחניה של בני הזוג מצוי בשטח השייך לשכנה, הם לא יצטרכו לפנות אותו, אלא רק לשלם לה עבור השימוש בו.

מדובר בשני בתים בחלקות סמוכות, שניהם על קרקעות שהצדדים בעלי זכויות חכירה בהם. ליד כל בית ישנה חניה. ב-2011 התגלע בין הצדדים סכסוך על הגבול הקיים בין שתי החלקות, ובהן קיר המפריד הבין החניה של התובעים לזו של הנתבעת. באותה שנה פנתה השכנה לוועדה לתכנון ובנייה מגדל העמק, בבקשה להיתר לבניית גדר בטון על מנת להפריד בין המגרשים, תוך הריסה מבנה חניה של שכניה. הוועדה שלחה להם מכתב ולפיו בהתאם למפת המדידה והחלקים הרשומים בטאבו, חלק מהחניה שלהם בנוי בשטח השייך לשכנה – בפלישה בשטח של כ-14 מ"ר.

חוק ונדלן

שוכרים סירבו להתפנות והציגו "טיעון מופרך"

מערכת פסקדין

בני זוג ששכרו בית בזיכרון יעקב היו אמורים לפנות את הנכס לפני חצי שנה, ובביהמ"ש טענו: "היה לנו הסכם בע"פ". השופטת נזפה בהם

שוכרים סירבו להתפנות והציגו "טיעון מופרך"

בהמשך להתנגדות שהגישו, ומאחר שלא נפתרו המחלוקות, הוגשה תביעתם לבית המשפט, בה ביקשו צו מניעה שיאסור על הנתבעת לבצע כל מהלך שישנה את הגבול הקיים שבין החלקות.

טענתם העיקרית הייתה כי הם פעלו בתום לב כאשר בנו את החניה לאחר שקיבלו היתר מהוועדה המקומית ב-1991, שעליו היו זכאים להסתמך כדין. לדבריהם, בקשת השכנה להרוס את המבנה לאחר כמעט 30 שנה, נגועה בחוסר תום לב, ובכל מקרה היא מנועה מלעשות זאת לאחר שישבה בחיבוק ידיים במשך נשים.

מנגד, השכנה טענה בין היתר כי בני הזוג הם שפועלים בניגוד לחובת תום הלב, וכי מרגע שנודע להם שהם פולשים, היה עליהם לפנות את השטח. לשיטתה, זכות הקניין שלה גוברת על כל שיקול אחר.

השופטת דלה-מוסא החליטה להוציא צו מניעה לטובת התובעים וכתבה: "שוכנעתי, כי החניה שנבנתה על ידי התובעים מאז שנות התשעים נבנתה לאחר שהתובעים קיבלו היתר, ואי נקיטת כל פעולה על ידי הנתבעת עצמה או על ידי הוועדה בזמן אמת ולמשך כ-20 שנה, מהווה אינדיקציה לכך שלא נראה כל פסול במעשיהם של התובעים והם פעלו בתום לב".

היא סברה כי בהתחשב בהיקף הפגיעה ועוצמתה (פגיעה שאינה גדולה) והתנהגות הנתבעת במשך שנים, הכף נוטה לכך שאין להכיר בזכותה הקניינית שלה, שאינה זכות מוחלטת. השופטת הבהירה כי כאשר התובעים יפסיקו להתגורר בנכס מסיבה כלשהי, בעליו החדשים (או דייריו החדשים) לא יהיו זכאים להשתמש בשטח שרשום על שם הנתבעת, והיא תהיה זכאית לדרוש להשיב אותו אל תחום המגרש שלה.

עם זאת, השופטת קיבלה באופן חלקי תביעה נגדית שהגישה השכנה, וקבעה כי כנגזרת מזכותה על השטח, התובעים חויבו בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שטח הפלישה, בסך 16 אלף שקל, שהם 166 שקל לחודש כפול מספר החודשים החל מספטמבר 2011, אז נודע לתובעים על המצב.

"באשר לעתיד, ומשלא נתבע סעד בגין העתיד ולו לחלופין, איני פוסקת דמי שימוש לעתיד, יחד עם זאת ומאחר ומדובר בעילה מתחדשת הדרך פתוחה בפני התובעת שכנגד להגיש תביעה חדשה בגין דמי שימוש עתידיים", כתבה.